אל תשאלו אותי על מה השיר הזה. אני לא יודע. אני רק יכול להגיד לכם מה האירועים שמקיפים את כתיבתו. השבוע, אדם שהיה חבר של חברים, נפטר. ברגע. בהפתעה. צעיר. לא סמים ולא כלום. רק כאב ואז…כלום. אני שומע עכשיו את Trial of Tears וחושב מחשבות שלא חשבתי מאז גיל 15. מקודם, ראיתי קליפ של ילדים מטיסים בובה לחלל וחשבתי על האנושות ואיזה דבר יפה אנחנו. אני חושב על ינאי צחור, שנפטר ועל הסטארסקי, הבר שלי. ועל כל הכאב והאנשים שמסביבו. ועל הקומיקס שמולי, שבו אדם כרגע אכל את עצמו ואישה חלמה על המוות של עצמה. והפעם ההיא שהייתה הפסקת חשמל בדיוק שהסתכלתי במראה. וכמה פחדתי. ואיך בכיתי. וכמה אני אוהב שהדס מחבקת אותי. ואיך אני אתגעגע לכל זה כשאני אמות. שזה יהיה אף פעם. אבל אולי מחר. אני מקווה שאף פעם.
ואז השיר הזה יוצא. ומה הוא? ומי הוא? וממתי אני בכלל כותב הקדמות לשירים שלי? וממתי יש משהו בבלוג הזה חוץ מהשירים ועוד כמה מחשבות טועות? ופתאום יש הקדמות, והסברים ופירוטים וחלונות ונשמות ורגשות והצצות. ומה אני צריך את כל זה? ומה אני צריך אתכם?
התשובה היא השיר הזה. תהנו.
נ.ב ויאללה איך אני מתחרט על זה שמעולם לא הראתי לפסיכולוגית שלי את השירה שלי. איזה שטות.
Embrace
Sought, the river breathes
but I fear its embrace.
I have called it, with my pain
but I fear its embrace.
I have bled it, with my smile
but I fear its embrace.
There are others here;
they call to me with lyrics
smelted in silver.
They adorn their chests
echoed emblems, life-born
symmetries, of hearts.
Sought, the river sings
but I fear its embrace.
I have held it, with my shame
but I fear its embrace.
I have drank it, with my tears
but I fear its embrace.
The others here;
they call to me with lyrics
born in gold.
They writhe on their chests,
remembered symbols, birth-born
codices, of hearts.
Flooding, the river comes
but I fear its embrace.
It is nearing, to my name
but I fear its embrace.
It will hold me, to my deeds
but I fear its embrace.
The others here;
they will rescue me
but I fear their embrace.
Working Title 