Articles

מחאת פסק הזמן או ג’ינג’י מרגיש טוב עצמו / רוני חרות

הגיעה לשכונה מחאה חדשה, “מחאת פסק הזמן”. מישהו גילה שחטיף השוקולד “פסק זמן” עולה פחות בארצות הברית מאשר בארץ ובמסגרת זכות הציבור לדעת העלה תמונה מרשיעה לפייסבוק. מתברר שזה מרגיז הרבה מאוד אנשים שמרגישים שזה לא הוגן, לא צודק, לא ציוני, לא שוויוני ובעיקר: לא צדק חברתי.

אז בוקר טוב סאנשיין: קפיטליזם עובד על היצע וביקוש. אם ימכרו פסק בזמן בניקרגואה הוא יעלה אפילו פחות וזה יעצבן אתכם בלי סיבה אפילו יותר.

רוב אוכלוסיית ישראל מקבלת על עצמה את הקפיטליזם. חלק תומכים בו ישירות, לחלק לא אכפת ולחלק זה פשוט נראה טבעי. מי שמנסה לשנות חוקים ספציפיים, מי שמדבר רק על דיור או רק על קוטג’ במקום לדבר על שינוי השיטה מן היסוד– תומך, לפחות באופן עקיף, בשיטה הקפיטליסטית; ולמי שתומך בקפיטליזם אין שום זכות להתלונן על הבדלי מחירים. אני אלך צעד קדימה ואומר שכל מי שהצביע לנתניהו, שדוגל (ודגל תמיד) בקפיטליזם כמעט טוטאלי, מוטב שימלא פיו מים, מכיוון שהוא קידם באופן פעיל את הקפיטליזם הישראלי. אפשר אפילו לומר שכל מי שמפנה אצבע מאשימה כלפי הבדלי מחירים שמתבססים נטו על היצע וביקוש, כמו הפנה את אותה האצבע היישר אל תוך הפרצוף של ביבי (ובאופן עקיף אל מי שבחר בו).

יש להוסיף גם טענה בסיסית הרבה יותר, שנשמעת בערך ככה: “פסק זמן זה חטיף”. כלומר, לא ברור איך הגענו למצב שצריך להזכיר לאנשים ששוקולד הוא לא מוצר יסוד. כשמדברים צדק, מתחילים מהמוצרים הבסיסיים ביותר, שכן חברה שחלק ממנה רעב ללחם אינה צודקת מלכתחילה. לאחר מכן, ממשיכים למוצרי תרבות למיניהם כדי לצמצם את הפער בין המעמדות. אין קשר בין מוסר לבין תמחור של מוצרי מותרות ועל כן אין לבוא בטענות כלפי עלית על מחירי ממתקים.

כשאנשים מוחים על מחירי פסק הזמן, הם מרגישים מאוד טוב עם המעשה החברתי והציוני שהם עשו, אך למעשה כל אשר אירע הוא שהם הסיחו את דעתם מהמחאות האמיתיות,  אותן מחאות שמנסות להשיג להורים כסף לספרי לימוד במקום לממתקים. מתחילים מלחם ואז עוברים לספרי לימוד, הבנתם? לא מתחילים בפסק זמן וממשיכים לפררו רושה.

אם נרחיב מעט את היריעה, נוכל לומר שמחאות מסוג פסק הזמן מחלישות  את המאבק נגד הנצלנות הקפיטליסטית. מתפתחת מחאה נגד עלית, הציבור מחליט להחרים ומחירי פסק הזמן יורדים. הדוגלים בקפיטליזם אומרים אז להדיוטות: הרי לכם. השוק החופשי פתר את הבעיה והוא יפתור גם את השאר. כך הם משקיטים ומרגיעים את הציבור בעוד היד נעלמה מזדחלת לו אל תוך הכיס.

אני מתנגד למחאה הילדותית זו וקורא לכם לזנוח אותה, הבה נרכז את המאמץ שלנו במחאות חשובות יותר, צודקות יותר ובעיקר – פחות נקודתיות.

Standard
Articles

לאבד את הבתולין / רוני חרות

יש מישהו שמדובר במשהו שהוא בעל קונוטציות חיוביות עבורו? עבורי לא, עבור רוב החברים שלי לא. ישנם אפילו כאלה שמתארים זאת כחוויה גרועה במיוחד. נדמה לי שעבור מעטים מדובר בקונספט שמעלה מחשבות על רגעי חיבה, קרבה ואושר. בסרטים ובספרים רבים, לעומת זאת, איבוד הבתולין מתואר כדבר-מה שהוא על גבול הקסום, משהו שיש לו קונוטציה חיובית מובהקת. הדיסוננס הזה מעלה מחשבות מגוונות, אני אתרכז דווקא בנקודת המבט הגברית-הטרוסקסואלית.

בואו נדמיין לרגע נער בן 17 או 18, שהיום בערב עומד לאבד את בתוליו. לצורך העניין הוא נמצא בקשר (כאמור, הטרוסקסואלי) מחייב כבר זמן מה, חברתו החליטה שהיא מוכנה והיום הוא היום. הכל “תקין”, על פי המוסכמות החברתיות.

אז הגענו לגיל שאפשר להתחיל – רק שעוד לא התחלנו וכבר מצאנו בעיה. מה זה בדיוק “חברתו החליטה שהיא מוכנה?”. אין לו אמירה בעניין? בינינו, התשובה היא לא. הוא ממתין שחברתו תחליט שהיא מוכנה, מתוך ההנחה המובנת מאליה (בעיני שניהם) שהוא מעוניין להגיע לסקס כמה שיותר מהר. ברגע שהיא “מוכנה” – אין לו שום אמירה בעניין. אם הוא יסרב, מכל סיבה שהיא (ויש סיבות, מיד נגיע אליהן) הוא כמעט לא יוכל להתבונן בעצמו במראה. הוא ירגיש “לא גברי”. לא רק שאין לו את האפשרות הרגשית להגיד לא, הוא אפילו לא יעלה זאת על דעתו. בשום שלב, הוא לא יעצור וישאל את עצמו אם הוא מוכן ו/או מעוניין לקיים יחסי מין עם חברתו באותו בערב המדובר.

אז הנער שלנו עומד לעשות סקס. הוא מדמיין לעצמו את התרחיש על פי מה שהחברה לימדה אותו דרך טקסטים, סרטים וקונבנציות. לפתע הוא מבין, שבעוד שחברתו תהיה בלחץ ואולי תסבול מכאבים – הוא יהיה זה שיודע מה עושים, יהיה אקטיבי באופן כמעט בלעדי ולמעשה ינחה את העניין מא’ ועד ת’. אבל הוא לא יודע מה לעשות, זו הרי גם הפעם הראשונה שלו. גם הוא מאבד את הבתולין. בואו נפנה לרגע את תשומת הלב לכך שאיבוד הבתולין הוא ביטוי בעל קונוטציה נשית. אכן, מבחינה ביולוגית, לנשים יש קרום בתולין ולגברים אין – אך האם החוויה המינית הראשונה היא בתולית אך ורק עבור נשים? ברור שלא.

נניח שהנער הדמיוני וחברתו עברו את החוויה הראשונית וכעת הם נמצאים בשלבים הראשונים של חקר העולם המיני שלאחר החדירה. כעת ניצבים בפני הנער סטנדרטים נוקשים שהוא חייב לעמוד בהם. ראשית, אסור להגיע למצב שבו, רחמנא לצלן, הוא אינו מגיע לזקפה. אם זה יקרה זו תהיה מכה ניצחת לגבריות שלו, כמעט טראומה שהוא ייאלץ להתמודד איתה – זה ישפיל אותו. שנית, אסור להיקלע לקטסטרופה של שפיכה מוקדמת, גם כן מצב של השפלה. שלישית, הוא יצטרך לספק את חברתו מינית. אם הוא לא יצליח לעשות זאת אזי גבריותו מוטלת בספק. עם הלחץ הנוראי שמונח על כתפיו של הנער לתפקד, מדוע היה לנו כל-כך ברור שהוא מצפה לסקס בכיליון עיניים? זה נשמע כמו אתגר לא קטן, ובטח לא כמו משהו שהוא נעים – יותר כמו משהו שחייבים לעשות כדי להוכיח דבר מה.

היום, אנחנו מעט יותר בוגרים, חלקנו בתולים וחלקנו לא. חלקנו איבדנו את בתולינו בגיל 17, חלקינו בגיל 14, 20 או יותר. אין ספק שאנו מתייחסים לדברים באופן קצת אחר, אך עד כמה אחר? האם היחס הוא פרופורציונאלי? התשובה היא: לחלוטין לא. אם לא נצליח להגיע לזקפה זו תהיה חוויה קשה עבורנו. לא בהכרח קשה מנשוא – אבל עדיין, לא פשוטה בכלל. כנ”ל לגבי שפיכה מוקדמת. ואם לא נוכל לספק את הפרטנרית, אז בכלל גבריותנו מוטלת בספק. מה קורה כאן? מתי הפך המין, שאמור להיות מענג, לחוויה עם פוטנציאל להשפילנו?

חברים, לאלו מאיתנו שטרם הבינו: דיכוי הנשים מדכא גם אותנו. התפקידים המגדריים המקובלים משפיעים גם עלינו לרעה. גברים צריכים לשאוף לשחרור האישה לא רק כי זה מוסרי, “כי זה הדבר הנכון”. גברים צריכים לשאוף לשחרור האישה מכיוון ששחרור האישה משמעו שחרור הגבר. השחרור של כולנו מהגבולות ומהציפיות של “גברי” ושל “נשי”.

אנו צריכים לשאוף לחברה שבה אנשים מתחילים את חייהם המיניים בקצב שלהם ובתנאים שלהם. אנו צריכים לשאוף לחברה שבה התפקידים המיניים אינם קבועים מראש ושבה נשים וגברים כאחד מפתחים נטיות מיניות[1] באופן חופשי מקונבנציות. אנו צריכים לשאוף לחברה שבה אין לאף אחד מכסות למלא בסקס, שלא לדבר על סכנות להישמר מפניהן. אנו צריכים לשאוף לתרבות שבה כאשר נער אומר לנו שחברתו מוכנה לקיים יחסי מין, התגובה שלנו תהיה: ואתה?

התנועה הפמיניסטית צריכה להיפתח יותר לשיתוף של גברים ברוח השינוי שהיא מעוררת, בעוד אנו כגברים צריכים להבין את המשמעויות החיוביות שלה עבורנו ולדרוש את מקומנו בתוכה. במשך שנים תרבויות ברחבי העולם דיכאו נשים באופן בולט ומובהק. כיום, נשים בעולם המערבי נהנות משוויון זכויות, משוויון בפני החוק וממודעות גדולה יותר (אם כי לא מספיק גדולה) לגבי האפליה הגלויה והסמויה כלפיהן. על כן, הדגש של המאבק הפמיניסטי עובר למגבלות החברתיות שמוטלות עלינו באמצעות התפקידים המגדריים המקובלים; וזה באופן מובהק – מאבק של כולנו. בל ניתן למילה “פמיניזם” לבלבל אותנו, הצורך להשתחרר מכבלי המגדר אינו רק של נשים.


[1] במקרה הזה הכוונה ב”נטיות מיניות” אינה בהכרח להטרוסקסואליות/הומוסקסואליות/ביסקסואליות/טרנסג’נדריות, אלא גם להעדפות של אקטים ו/או סיטואציות מיניות כאלה ואחרות בתוך כל משיכה מינית. בהקשר של הדוגמה המובאת כאן: האקטיביות של הנער ביחסי המין.

Standard
Articles

מדע בדיוני, ספרות והמעט שביניהם / רוני חרות

מהי ספרות?

אני לא אעמיד פנים שמדובר בשאלה פשוטה, אבל האם אי פעם לקחתם כמה רגעים כדי לחשוב על כך? מה ההבדל בין סיפור קצר לבין מאמר בעיתון? או לבין מכתב? אני מציע שתקדישו לכך מעט מחשבה, בעוד שאני אסביר חלק מהתשובה של יאקובסון לשאלה הזו בדיוק.

הספרות, כמו כל טקסט, היא אקט של תקשורת. נדמה לי שכולנו יכולים להסכים על כך. מישהו כותב טקסט, מישהו אחר קורא אותו – תקשורת. לפי יאקובסון, כל אקט של תקשורת מכיל מספר מרכיבים. השניים הברורים הם מוען ונמען. לאחר מכן, המסר שעובר בין השניים. מרכיב נוסף הוא הצופן, כלומר, השפה שבה משתמשים על מנת לפענח את המסר ולבסוף: הדבר שעליו מדברים. בשפה המקצועית: רפרנט.

ובכן, כל אקט של תקשורת מכיל, כאמור, את כלל המרכיבים. אבל יאקובסון גורס שהדגש נע בין המרכיבים ושכך משתנה סוג התקשורת. למשל, אקט תקשורת שהדגש שלו הוא על הרפרנט, מהווה תקשורת של חיווי: “השולחן הוא ירוק”. תקשורת שהדגש שלה יהיה על הנמען, תהפוך לתקשורת של ציווי: “לך לשולחן”. אם האקט מדגיש את המוען אזי הוא יביא לתקשורת רגשית: “חם לי” או “אני שמח”. אם המשקל נוטה אל עבר הצופן אז כנראה שמדובר באיזו תקשורת בלשנית, שעוסקת בשפה עצמה: “שניים או שתיים?”. אולם, כשהדגש של אקט התקשורת נמצא על המסר עצמו, כלומר: לא על מה שנאמר אלא על איך זה נאמר – או אז מדובר בספרות. במצב כזה, הפונקציה של אקט התקשורת היא פואטית ועל כן כל העניין הזה מכונה: “הפונקציה הפואטית של יאקובסון”.

אז האם במדע בדיוני הפונקציה היא פואטית? האם הדגש הוא על האופן שבו נמסר התוכן? התשובה היא שלרוב לא. רוב המדע הבדיוני מהווה רעיונות היפותטיים, מעין גרסה מורחבת לשאלות בסגנון של: “מה היה קורה אילו?”. רוברט היינליין, סופר מד”ב רב השפעה (ושנוי במחלוקת), אמר על המדע הבדיוני שהוא: “השערה מציאותית על אירועים עתידיים אפשריים…”. להשערות כאלה יש מקום והן יכולות להביא למחשבות מעניינות ופרודוקטיביות, אבל זו לא בדיוק ספרות.

זו הסיבה שמדע בדיוני הוא ז’אנר שנחשב לבעייתי – הוא נמצא בשולי הגדרתה של הספרות, על הגבול בינה לבין טקסטים מסוג אחר. בנוסף, זו הסיבה שגם הסופרים שכן כותבים ספרות בתוכו, לא מצליחים לפרוץ את גבולות הז’אנר. כמעט רק מי שמתעניין במדע בדיוני יכיר אותם, וזאת למרות שהספרות שהם כותבים יכולה לגעת בכולם. דוגמה מצוינת לכך היא אורסון סקוט קארד, שכתב את סדרת הספרים שעוסקת בדמות אנדר. שני הספרים הראשונים בסדרה, “המשחק של אנדר” ו”הצל של אנדר” הם ספרות לכל דבר. הם עוסקים בהתפתחות ובחניכה, בבני אדם. הם אמנם מתרחשים על רקע עתידני, אך ספרים שעוסקים בתחומים שהזכרתי יכולים היו להתרחש באותה המידה בתקופת האבן. אני המלצתי על זוג הספרים הללו לכמעט כל מי שאני מכיר וטרם נתקלתי באכזבה, אך עקב השיוך לז’אנר המדע הבדיוני – הם כמעט לא יכולים לפרוץ לחוג קוראים רחב.

אם כן, ישנה תופעה של יצירות מדע בדיוני, שעל פי הגדרות רבות, אינן ספרות. מדוע צריך להכיר בה? כדי שנדע שלא לשפוט אותן בעזרת אמות המידה שאנו רגילים להשתמש בהן לשיפוט יצירות ספרותיות. מטרתן אינה אותה המטרה ושיטתן אינה אותה השיטה. אם נשתמש באמות המידה הספרותיות המקובלות, כנראה שנגיע למסקנה שמדובר ביצירה לא טובה – וכלל לא בטוח שזו מסקנה הוגנת. יפה יעשו חוקרי וחובבי הז’אנר אם הם יפתחו מערכת פרשנית-ביקורתית שתתאים לצרכיו.

מראי מקום, הערות ומידע נוסף:

א.      אין ספק שעשיתי ל”תיאוריה הפונקציונאלית” של יאקובסון הפשטה די קיצונית, חדי העין ישימו לב שאפילו הרשיתי לעצמי (בחוצפתי, יש להוסיף) להשמיט מרכיב אחד. לאור צרכי הטיעונים שהצגתי, לא ראיתי לנכון לפרט את התיאוריה באופן מדוקדק. המאמר המלא למי שמעוניין: http://studio.berkeley.edu/coursework/moses/courses/texts/auteur-genre/Jakobson%20Functions.pdf . לפירוט מקוצר יותר : http://bit.ly/OY77EJ

ב.      הסופרים שהוזכרו: רוברט היינליין, http://en.wikipedia.org/wiki/Robert_A._Heinlein. אורסון סקוט קארד, http://en.wikipedia.org/wiki/Orson_Scott_Card.

Standard
Articles

העם עם רמאללה? / רוני חרות

“העם עם הגולן”.

בתקופה שבה עוד היה נהוג להביע עמדות פוליטיות במחוזותינו – הסיסמה הזו קישטה את פגושיהן של אלפי מכוניות. אמנם הסטיקר כבר לא נמצא בשפע, אך המנטרה חיה ובועטת. עבור עשרות אלפי ישראלים, הגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל והם לא יחזירו אותו בעד שום הון שבעולם. אולם, רמת הגולן נפלה לידי מדינת ישראל רק לאחר מלחמת ששת הימים. למעשה, רבים בארץ כינו אותה עד אז “הרמה הסורית”. אז כיצד הפכה הרמה הסורית לכל-כך ישראלית?

נסתכל סביב ובמהרה ניזכר שלא רק רמת הגולן נפלה לידיים ישראליות במסגרת אותה המלחמה – גם רצועת עזה והגדה המערבית חוו חוויה דומה. העם עם רמאללה? כנראה שלא. נהיר בהחלט שישנם יותר ישראלים שרואים ברמה”ג חלק ממדינת ישראל מאשר אנשים שרואים כך את שטחי יהודה ושומרון. למעשה, לפי סקר שפורסם ב”הארץ” בשנת 2008, רק 4% מכלל הנשאלים בחרו באופציה של “גבולות הקו הירוק עם יו”ש אבל בלי רמת הגולן”, לעומת 18% – פי 4.5 – שהעדיפו את אופציה של “גבולות הקו הירוק עם רמת הגולן, אבל בלי יו”ש”. זאת ועוד, מסקר שפורסם במעריב באותה השנה עולה כי 48% מהציבור בישראל יסרבו לצו פינוי מרמת הגולן אם יהיה כזה. ואם זה לא מספיק, אז מאותו הסקר עולה כי קיימת התנגדות גדולה יותר לנסיגה מהגולן במסגרת הסכם שלום מאשר לחלוקת ירושלים.

גילינו סתירה, שטחי יש”ע ושטחי רמת הגולן נמצאים בשליטה ישראלית לאורך אותה תקופה בדיוק והם הגיעו אליה באותו האופן. מדוע, אם כן, הפכה רמה”ג לחלק משמעותי מהקונצנזוס בעוד יהודה ושומרון הפכו ליקיריהם של מיעוט שלעיתים נחשב הזוי?

ובכן,לאחר כיבוש השטחים הללו בשנת 67 הוחל ממשל צבאי של מדינת ישראל הן על יש”ע והן על רמת הגולן. מפעל ההתנחלות החל ומדינת ישראל הקימה יישובים בשטחים שנוספו אליה. אין ספק שמדובר בהזדמנות נדירה עבור מדינה כל כך קטנה. הרי, מלחמת ששת הימים הגיעה לאחר הידרדרות כלל אזורית למצב מלחמתי. צעדים מאיימים נעשו בקרב שני הצדדים, מדינת ישראל חשה מאוימת, כנראה בצדק, פרצה מלחמה וישראל ניצחה בה, בגדול. כעת משתמשת ישראל בשטחים שהיא זכתה בהם במסגרת מלחמה שנחשבת ללגיטימית. אז למה כל העולם כועס עלינו כל כך?

התשובה פשוטה. זה לא חוקי בכלל. כל מה שתיארתי עתה, פרט לכינון הממשל הצבאי, אסור על פי החוק הבינלאומי במפורש. דיני המלחמה הבינלאומיים אוסרים הן על סיפוח של שטחים שנכבשו והן על העברת אזרחים אליהם. החוקים הללו נועדו כדי לשמור על מצבי כיבוש כזמניים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהעברת אזרחים לשטחים כבושים גורמת להם להפוך לחלק מהמדינה בעיני הציבור. הרגש הזה מוביל בסופו של דבר לסיפוח (בין אם על פי השפעת הציבור ובין אם עקב רצון בצבירת כוח ושטח). והסיפוח – מוביל, בסופו של דבר, לעוד מלחמה. שטחים כבושים, לכל אורך ההיסטוריה הובילו למלחמות, וזו לא תופעה שעתידה להיעלם בעתיד הנראה לעין. מדינה נלחמת במדינה אחרת, היא משתלטת על שטחים ומנצחת במלחמה. לאחר הלחימה היא הופכת את השטחים הללו לחלק ממנה ומתחילה לפתח אותן. כעת, המדינה המפסידה, שהשטחים הללו שייכים לה הן רציונאלית והן רגשית, ממתינה לשעת כושר על מנת להחזיר לאזרחיה את אשר שלהם.

זו הסיבה שהחוק הבינלאומי אוסר על פעולות שעשויות להוביל לכיבוש ארוך טווח. על פיו, כאשר מדינה זוכה בשליטה בשטחים במצבי עימות, השטחים הללו מיועדים אך ורק למשא ומתן בסוף הלחימה או מעט אחריו ולא לשום דבר אחר. החוק הבינלאומי טוען, שכיבוש שטחים ושמירתם לאורך זמן מוביל למעגלי דמים שכמעט בלתי אפשרי לצאת מהם בהמשך. אם העלילה ההיפותטית הזו נשמעת לכם מוכרת זה מכיוון שזה בדיוק מה שקרה לנו. העולם מסתכל מלמעלה על הילד הקטן שנקרא ישראל ומנופף באצבעו: “אמרנו לכם”.

כל כך ברור לנו ששטחי רצועת עזה והגדה המערבית הם שטחי מריבה, אבל זו לא התחושה לגבי רמת הגולן. אנו יכולים לצאת ולטייל שם, אולי אפילו להתארח באיזה צימר באירועים מיוחדים. תחושת הביטחון הזו היא שהובילה לסיפוח הרגשי של הרמה בידי הציבור הישראלי. אולי הגיע העת להבין שהסיפוח הזה הוא רק רגשי? האם רמת הגולן אכן שלנו?

בשנת 1981 חוקקה מדינת ישראל את “חוק רמת הגולן”. החוק סיים את הממשל הצבאי שחלש על האזור וכינן בו שלטון ישראלי כבשאר חלקי הארץ. הלכה למעשה, מדינת ישראל סיפחה את רמת הגולן. היא הכריזה: זה שלנו.

התגובה של העולם כלפי ההכרזה המעט הזויה, לוותה בגיחוך קל, והיא הייתה מתוחכמת במיוחד, היא גרסה: “אז זהו, שלא”. ההכרזה של מדינת ישראל כי רמה”ג היא כעת חלק ממנה ריקה מתוכן, מן הסתם. השטח היה סורי ונכבש בלחימה. החוק הבינלאומי אוסר בתכלית האיסור על סיפוחו ולכן חוק רמת הגולן סותר באופן ישיר את דיני המלחמה והוא למעשה – אינו תקף. ואכן, החלטת האו”ם 497 קובעת כי לסיפוח אין שום משמעות מבחינה בינלאומית. למעשה, אם נשאל כל מדינה ומדינה ברחבי העולם אם רמת הגולן היא חלק מישראל אף אחת מהן לא תענה כן פרט למדינת ישראל, ונדמה לי שאפשר להסכים על כך שהתשובה שלנו נגועה בניגוד אינטרסים. וכאן יש מקום להעלות חשד כבד. ישנם אנשים שאינם מודעים לכל סיפור העלילה שתואר לעיל, מבחינתם רמת הגולן שייכת לנו וזהו. לאותם אנשים אני פונה ושואל: אם רמת הגולן שלנו, מדוע חוקקנו חוק שטוען שרמת הגולן היא שלנו? מיותר משהו. לירושלים, לתל אביב ולרחובות אין חוקים שכאלה. אני לא אומר את זה מכיוון שזהו טיעון המחץ, אלא מכיוון שאת ה”וזהו” – ברצוני לערער. אני פונה אל האנשים שהחזיקו עד כה בתפיסה זו ומבקשם להקדיש מחשבה לנושא החשוב והסבוך הזה. אולי הם לא יסכימו איתי, אולי בגמר הקריאה הם עדיין יאמינו כי רמת הגולן שייכת למדינת ישראל. אולם, אין ספק שרמת הגולן אינה “שלנו וזהו”.

מה קרה שגרם לכל כך הרבה ישראלים להרגיש, לחשוב ובעיקר לדעת שרמת הגולן היא שלהם? התשובה מתחילה בביטחון ונגמרת בטיול השנתי של כיתה ג’. נתחיל בהתחלה: בניגוד לרצועת עזה והגדה המערבית, מדינת ישראל הצליחה להשליט סדר וביטחון ברמת הגולן. זה נובע מכמה גורמים. ראשית, לתושבי הרמה היה לאן לברוח, והם עשו זאת: רוב תושביה ברחו לסוריה עם נפילתה לידיים ישראליות, דבר שלא עלה בידם של הפלסטינאים. שנית, השטחים ששייכים היום לרשות הפלסטינית לא כ”כ שייכים לאף אחד פרט לראשות הפלסטינית. למה הכוונה? הירדנים התכחשו לשטחים הללו מכל וכל ונוצר מעין שטח הפקר. לכן מדובר במקום שאזרחי ישראל לא יכולים לנוע בו בבטיחות ובחופשיות, אף אחד מאיתנו לא חולם הרי על לצאת לטיול קצר בעזה בשבת. באופן אירוני, הביטחון ברמת הגולן קשור דווקא לכך שיש מי שטוען לבעלות עליה. כלומר, סוריה רוצה את הרמה בחזרה, אך היא מדינה ריבונית לכל דבר. אי לכך, לכל פעולה שלה יש משמעות, היא לא תבצע פעולות תוקפניות שכן זו עילה למלחמה שיכולה להצית את האזור בכל רגע נתון. סוריה, מבחינתה, צריכה לגלות אחריות. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיגרר למלחמה מבלי שהעת תהיה נוחה עבורה.

השלטת הסדר והביטחון ברמה הביא לשגשוג של יישוביה. אך מעבר לכך: טיולים. טיולים עם המשפחה, טיולים עם בית הספר היסודי, טיול עם התיכון, טיול עם היחידה וטיול עם חברים. המון טיולים. נדמה לי שהפעם הראשונה שבה לקחו אותי מבית הספר לרמת הגולן הייתה כשהייתי בכתה ג’. ובכן, כבני אדם יש לנו נטייה טבעית: במידה ועברנו חוויה חיובית – אנו רוצים שלילדינו תהיה את האפשרות לעבור אותה גם כן. רמת הגולן מוצגת בנפשותינו באור חיובי. לשם לקחו אותנו כשהיינו קטנים. לא יכול להיות, אם כן, שהיא לא שלנו. לא יכול להיות שלילדינו לא תהיינה האפשרות לטייל שם גם כן.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שעל מנת לקדם את השלום במזרח התיכון אנו ניאלץ להשתחרר מהתחושה הטבעית הזו שאופפת ומטשטשת את ראייתנו. עם כל האהבה לחבל הארץ היפהפה הזה – ניאלץ במוקדם או במאוחר לוותר עליו. אבל, למרות הכל, אני אותיר מקום לתקווה. האופן שבו אנו חושבים כל כך מותאם למצב מלחמתי שלעיתים אנו לא מצליחים אפילו להבין את השלום, לחשוב אותו, לראות את יתרונותיו. הויתור על רמת הגולן לא יוביל בהכרח לחוסר היכולת של ילדינו לפקוד אותה. אם נצליח להגיע לשלום מתישהו, כל שילדינו יצטרכו על מנת לראות את הנופים המרהיבים של הרמה – יהיה דרכון. לאלו מכם שהתיאור הזה נראה להם אופטימי מדי, אני מציע לארוז תרמיל ולבקר בסלע האדום…

מראי מקום, הערות ומידע נוסף:

א.      הסקר שפורסם ב”הארץ”: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/986087.html

ב.      הסקר שפורסם ב”מעריב”: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/737/910.html

ג.       לכל מי שמעוניין להתחיל להתוודע אל דיני המלחמה הבינלאומיים ואל ההיסטוריה שלהם: http://en.wikipedia.org/wiki/Laws_of_war http://en.wikipedia.org/wiki/Geneva_Conventions

Standard