Short Stories

משהו על משהו

ביום שני, ה-29 לספטמבר, 2014, נפלתי לתוך בור ביוב. סדרת הקטעים הקצרים שמופיעים כאן התחילו להיכתב בעקבות אירועי היום וההחלמה. אני אעדכן את הקטע במידה ואוסיף לו באיזה שהוא שלב. כרגע נראה לי שזהו זה, אבל נראה. המטרה שלי הייתה לנסות לטפל בנושא מסוים, ללא שורה תחתונה או אימרה מאוד ברורה, דבר שמאפיין חלקים אחרים של הכתיבה שלי. תהנו.

משהו על משהו

1. משהו על דעות קדומות:

היום הייתי צריך ללכת לקצין העיר כי סיבות. להנפיק תעודת שחרור כי ככה. כבר לפני שיצאתי, עיניי חשכו: אף אחד לא עונה בטלפון, האתר לא מעודכן ועוד שלל פינוקים שצה”ל יודע לפנק טוב טוב. כבר דמיינתי ברוחי את התור, את הפקידים המשעוממים ואת הצעקות. במצב רוח ירוד, עליתי על המונית.

כשהגעתי לשם, היה נדמה שהכל מתממש. בחלון מסורג עומדת פקידה ומולה צועק חייל “אבל יש לי את כל האישורים כוסאמק מה הבעיה זה מה שאמרו לי להביא!!!” ועוד שלל ברכות שכאלה. בעודי מגביר את המוזיקה, ניגשת אליי פקידה אחרת. “אתה חוגר?” שואלת זאת. מצפה כבר לטרטור המחלקות, אני עונה בחיוך חושש “לא, לא אני משוחרר, מילואים. צריך תעודת שחרור”. “יאללה, בוא איתי” היא אומרת ואני, כאמור, מדמה בנפשי את המסדרונות המתפתלים, כזרועות שמחכות לחבקני חיבוק מוות.

בפנים, מזגן. מאחורי שולחן, עוד בחורה מחוייכת. “תעודת זהות בבקשה” וכאלה. “היי, שלום, כן, אני צריך תעודת שחרור אם אפשר להדפיס לי זה יהיה נהדר, בבקשה אני מודה לך” אני אומר, לבוש מיטב חיוכיי השמורים לביורוקרטים. היא מביטה בתעודה שלי, מחייכת חצי חיוך כי התמונה שם היא מכיתה י’, כשעוד היה לי שיער ארוך. שלוש לחיצות מקש, טיול קל למדפסת, והפלא ופלא אני עומד ובידי תעודת שחרור. “בבקשה, יום טוב!”.

רגע, מה? אני מביט בה במבט מלא שאלה ותדהמה. “זהו, זה כל מה שאתה צריך. תודה שפנית אלינו!”. “אבל, אני, אה, אוקיי, יוצאים מכאן, טוב, תודה רבה, יום טוב!”. וזהו. מונית הביתה. חמש דקות זה הכל לקח, לא כולל הגעה. לא ביורוקרטיה ולא מפלצות ולא מספרים במקום בני אדם. שירות מהיר, אדיב ויעיל. אני עוד קצת בהלם. בהלם, אבל עם תעודת שחרור.

משהו על דעות קדומות.

2. משהו על פצעים:

ללכת ברחוב עם פצע זאת לא חוויה נעימה. גם אם מדובר בפצע נקי, אפילו חבוש ועל כן מוסתר, יכולתי להרגיש בשתי היממות האחרונות את מבטיהם של האנשים הסבבו אותי. לאילו שאינם מעודכנים, לפני יומיים פתח ביוב החליט שלהחזיק אותי זה לא בהגדרת התפקיד שלו, ועל כן נפלתי פנימה. הכל בסדר, רגל ימין חבולה.

עכשיו כשהרגעתי את הדואגים, נחזור לפצעים. כאמור, פצעי אינם נוראים או מחרידים: כמה תחבושות על רגל ימין וזהו. אתמול בערב כשהגעתי למשמרת, נכנסתי למסעדה שמתחת למשרד, כרגיל לקחת את מה שיהיה ארוחת הערב שלי. היום בבוקר התהלכתי ברחוב. אתמול בצהריים הייתי בקצין עיר (כי סיבות, זוכרים?). הייתי במונית, פגשתי שכנים, הייתי במכולת, ראיתי אנשים.

ובכל מקום, התגובה כמעט זהה: סלידה ראשונית, גופנית באופן מוחלט, רתיעה מורגשת ומבט מזועזע. מיד לאחר מכן, כאשר מחשבות כגון חברה, נימוס, אמפתיה ושאר קצף על פני המים (נקודות בונוס למזהה את הרפרנס) נכנסות לפעולה, דאגה, סקרנות וחקירה: “מה קרה? הכל בסדר? אפשר לעזור? כואב לך? יש לך מקום לרגליים?”. אכן, ראוי להערצה.

היום הייתי בקופת חולים מכבי, ברחוב בלפור. בתור לאחות ישב חסר-בית ורצה האקראי הגדול שבשמיים ורגלו הייתה חבולה בדיוק במקום שבו רגלי חבולה. אך, ונאמר זאת בעדינות יתרה, פצעיו לא היו יפים ותחבושותיו לא היו לבנות כשלי. מסביבו, רדיוס של מרחק, כמו היה עונד שדה כוח. על פניו ארשת כאב בעודו דופק שוב ושוב על מסך המגע, מייחל לכרטיס עם מספר התור שיגיע.

בפנים, בחדר האחות, ישבתי מול אחת. בין נזיפות על משקלי לבין שאלות מנומסות, שאלה זאת לשלומי ורצתה לשמוע את סיפורי. בינתיים, מחוסר הבית ישב מאחורי ווילון ויכולתי לשמוע את השיחה עם האחות שטיפלה בו: “ובכן, כן, יש לך בעיה גדולה, לא קטנה. למה אמרת בעיה קטנה? בעיה גדולה. יש לך בעיה גדולה”. בעודי מקבל טיפול, תחבושת צנועה ספוגה בחומר מחטא, סיימה האחות במיטה השכנה: “עכשיו תלך. אני מקווה שלא נתראה עוד שבועיים אבל מה לעשות אדוני, יש לך בעיה גדולה”.

משהו על פצעים.

3. משהו על עודף:

אני יושב באמבטיה ומחטא את הפצעים שלי. לא בקטע מטאפורי אלא בקטע אמיתי: פולידין, גאזה, צמר גפן, פצעים. אני לא הבן אדם המדויק ביותר בעולם ומוטוריקה עדינה היא, בלשון המעטה, לא נקודת החוזקה שלי. אי לכך, פולידין נשפך, גאזה מבוזבזת ועטיפות פלסטרים מסתובבות למכביר. בעיקר תופס את עיניי הפולידין.

פולידין זה חומר מעניין. ויקיפדיה אומרת לי שהוא התגלה ב-1955, פשוט תרכובת מאוד לא רעילה של יוד. הוא שימושי כמו שרק המדע יודע לעשות משהו שימושי. הוא מחטא בצורה בלתי רגילה, הוא לא שורף כמעט בכלל ויש לו צבע סגול שהופך לכתום ובכלל מרקם מוזר ומעניין. והוא מחטא בצורה בלתי רגילה. תוך כדי השימוש, הוא נשפך, דם של הרמס, של אל ריפוי מוזהב שהמדע כלא לתוך בקבוק.

אתמול, כהכנה ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה, הלא הוא חג החנונים ומתנחלי הבתים, הלכתי עם חברתי היקרה לקניות. מצאתי את עצמי, בפעם הראשונה, בסניף טיב טעם שבראשון לציון. מקום עצום. עצום. מתהלך אני שם בין עשרות סוגי ירקות, לצד אינספור מדפים גדושי גבינות, בשר, ממתקים, כלי מטבח, שתייה ושאר מצרכים. כבר הייתי המום, משתאה לאור אחד המופעים החזקים ביותר של העת המודרנית: הסופרמרקט.

מה ששבר אותי הוא אזור התבלינים ואזור האלכוהול. באזור התבלינים, מונחים הררים של חומרים שבעבר שמותיהם היו מעבירים בכם צמרמורת של עונג בלתי אפשרי להשגה: פלפל ופפריקה, כמון וגארום, קינמון וקצח. ולבסוף, הר המוריה בעצמו, זעפרן. אותו זעפרן שהיה בעבר שווה את משקלו בזהב, אותו זעפרן שעל שליטה בנתיב מסחרו, אימפריות שלמות הקריבו מאות אלפים במלחמות. והנה, הוא מונח, ממתין לכף ולידי. מנין בא? מי יודע. לאן הולך? אין יודע.

ולבסוף, האלכוהול. בירות מבאווריה, רוסיה, גרמניה, שוודיה, ישראל, אנגליה, צרפת, ספרד ואיטליה. שיכר, רום, וויסקי, וודקה, ערק, ליקרים למיניהם ועוד ועוד ועוד. המשקה הזה, שזרם בדם רוב התרבויות, שהמשמעות שלו נעה מדתית לפוליטית לכלכלית בהינף יד, יושב שם מבוקבק. באיזה שהוא שלב, נראה לי שלילך לא שמה לב, ליטפתי בעוברי את אחת מהשורות. כל כך הרבה כוח עצור. כל כך הרבה סמלים, לוגואים, סלוגנים, עיצובים, מילים, משמעויות.

משהו על עודף.

4. משהו על כתיבה:

לפני כמה ימים נפלתי לתוך פתח ביוב. בעודי מתהלך מחוץ לתאטרון תמונע, רגלי פסעה על מכסה הפתח. אתם מכירים, ברזל יצוק. נראה כבד, יציב, מקורקע. בין אם בפגם או בין אם מהזנחה, המכסה הכבד התהפך מתחת לרגליי. או אז, מצאתי את עצמי שקוע עד החזה בתוך הבור, כשידיי בולמות את נפילתי. כך היה: רגע אחד הייתי כאחד האדם, מתהלך לו על הקרקע הגלויה והיציבה ורגע אחר הייתי שקוע, אבוד, תלוי בין תהום ובין רצפה.

בעקבות מקרה זה, למרות שהגדרה זאת אולי מצביעה על סיבתיות בוטה מידי, התחלתי לכתוב את הקטעים האלה. חבל לנסות לקשור קשר הדוק מידי בין המקרים אבל בכל זאת אנסה: משהו בחוויה הפתאומית של אובדן שיווי משקל, של היעלמות בתוך האדמה, הכתה גלים עמוקים אצלי. אני חושב שתמיד הייתי בן אדם רועש ונוכח בדיוק בגלל שפחדתי להיעלם. להיעלם כמו רבים אחרים, גדולים כקטנים, בקפלי השומן הכרונולוגי הנקראים היסטוריה. כעת, נפילתי הפתאומית עוררה את כל הפחדים הללו אשר לא היו נמצאים רדומים מידי בין כה וכה. ועכשיו, רוח בהלותיהם מהלכת אימים על מחשבתי.

היה לילה אחד, כנראה לפנות בוקר זאת הגדרה טובה יותר, שבו גם בכיתי וגם רקדתי באותה ההליכה. גרתי אז ברחוב בארי, דירה זמנית של המשפחה עד שאסתדר. בגלל שרק השתכנתי שם באופן זמני, לא שיניתי בה דבר שלא היה שטחי. ועל כן, הקירות היו מכוסים בתמונות לא שלי, בציורים שלא אני תליתי ובספרים שמעולם לא קראתי (חוץ מכמה בודדים אולי, במקרה). לחזור לדירה הזאת, במיוחד באותו זמן קשה שעבר עליי, לא היה דבר קל. ובכל זאת, חזרתי.

באותו לילה, לפנות בוקר אבל נוותר, התהלכתי מחוץ לרחבת המוזיאון. האור אשר החל מבקיע מבעד לעננים וורודים היה מטושטש מבעד לדמעות שלי. הגעתי לשלב הנוראי ההוא, ואני מקווה שאף מכם לא מכיר אותו למרות שקשה לי להאמין שזה המצב, שבו כל צעד נהיה כבד תחת משקל הייאוש והגוף סופג את מהלומות המדרכה כגוש בטון סטטי. כך, בקצב זוחל, עשיתי את דרכי לעבר דירתי לא דירתי, משכני לא משכני, ביתי.

הריקוד היה אחר כך והשתתפו בו רק האצבעות שלי. מתנועע כעלה ברוח, סליחה על הקלישאה פשוט היו הרבה עלים מחוץ לחלוני ורק כך הזיכרון שלי מרשה לי לכתוב את הסצנה, אם כן, מתנועע כעלה ברוח, בעיניים עצומות, כתבתי. הדמעות כבר ממזמן היו לנהר והאצבעות המשיכו לרקוד בקצב מסחרר על המקלדת. ניסיתי להפסיק. כפסנתרן האחוז יצירת רפאים, הייתי כבול אל מילותי, אזוק למחשבות שהן ייצגו, אסור אצל פצעיי והפעם דווקא כן הפצעים המטאפורים. בסוף סיימתי לכתוב והתמוטטתי לישון. אותו קטע שכתבתי באותו לילה הוא עדיין סכין.

משהו על כתיבה.

4. משהו על ייאוש:

לחשוב על מנוע בתור מכונה אחת זאת טעות, בדיוק כמו שלחשוב על גוף האדם בתור אורגניזם אחד זאת טעות. עשרות חלקים נפרדים, מכונות בפני עצמם, פועלים בתיאום כדי להניע את הרכב קדימה, אחורה, לא להניע אותו בכלל, לקרר אותו, לחמם אותו, לייצב אותו ועוד שלל דרישות שמרכיבות את הפונקציה שאנחנו למדנו לקחת כמובן מאליו: הנסיעה או החיים. המחשבה על אין ספור המקומות שבהם משהו יכול להשתבש, וההשלכות ההרות גורל של שיבוש כזה, היא מלהיבה, מרתקת ומזעזעת בו זמנית.

אולי העובדה המאלפת ביותר היא שכאשר חלק אחד מתקלקל, הלחץ על המערכת נהיה בלתי נסבל. תגובת שרשרת לא תאחר לבוא והמתח המערכתי הגובר והולך יגבה את מחירו שלו: בוכנה תשבר, צינור ייקרע, נשימה תגזל ממקומה, דלק ינזול. העובדה שהיא בוודאי המאלפת ביותר היא שבניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב, רבים הם המקרים שבהם ללחץ המערכתי הזה אין שום תסמין חיצוני. לא נורה דולקת ולא חריקה ולא שום דבר מתריע בפני הקריסה המתקרבת.

בגלל שהתקלקל לי האוטו, פאקינג אלטרנטור או משהו, נסעתי במונית הביתה. לא עברה שניה וכבר התבשרתי שזאת לא תהיה נסיעה רגילה: “תשמע, אני מצטער אם אני אסע מהר פשוט סוף היום עזוב אתה לא צריך חגורה”. בום. הגב נדבק למשענת, הבטן נדבקת לגב, העפעפים נדבקים ללחיים. כמו היה גלשן שיכור, נע נהג המונית בין המכוניות האיטיות יותר בעודו מדקלם את שלל ההבדלים בין ישראל ללוס אנג’לס: “סעמק גם שם חם אבל לא כמו פה וכן יש שיטת מצליח והבנקים וחם כל כך והם גונבים לך כל שקל הזונות האלה”.

מחייך קלות, מהנהן בחוזקה, אני לופת את ידית המושב. לא רוצה למות לא רוצה למות לא רוצה למות לא. רוצה. למות. מביט בעיניו, אולי רגע של חמלה יגרום לו להאט, אולי אם הוא יבין שיש עוד בן אדם הוא יאט. הפלא ופלא, הוא מאט. הוא מאט גם בדיבורו ומפנה מבט הישר אליי, דרך המראה האחורית: “תאמין לי, אני לא יודע למה נסעתי. 25 שנה הייתי שם ואני לא יודע למה נסעתי. אני גם לא יודע למה חזרתי. לא יודע למה אני קם בבוקר. תאמין לי, אם היו לי ביצים הייתי מתאבד”. אם היו לי ביצים, הייתי מתאבד. פינת רחוב, שטר חדש של 50, עזוב עודף, יוצא מהמונית, פינת רחוב, גדר בית, ידיים מזיעות, שיעול עמוק, פינת רחוב, סחרור קל, דלת בית, כוס מים, נשימות מהירות. אם היו לי ביצים הייתי מתאבד.

משהו על ייאוש.

Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s