Short Stories

על ע.לטה / עדן קופרמינץ

חברי הטוב ינאי העלה עוד אחד מהשירים שלו. גם שיר זה, כמו הקודם (כאן), עורר בי את הצורך לכתוב בתגובה. הנה השיר שלו (קישור לבלוג הנהדר שלו כאן) ותגובתי מיד לאחר מכן:

על עלטה על עלטה
יברח כל ילד למיטה, העלטה העיר כיסתה
שמיכה גדולה של אפלה ולא נשמע קול יללה
ותחת צל קללה אל התחתית היא צללה

אדון גברתן, עטיר שומן. נכנס לבית ברחוב גושן, הוא שמח, מדושן
הוא שילם במזומן הוא בא בדיוק בזמן
האישה בסמטה, היא קיבלה מה שציפתה, מה שרצתה
אבל את בושתה לא תכסה אף שמלתה, רק עלטה.

על עלטה על עלטה
שאת הנפש מרטיטה, את הפשע היא כיסתה
שמיכה עבה ומגעילה, דם זרע ותפילה
אבל גם למעלה אין גאולה לזונה אומללה

וגברת מרירה מהלכת שיכורה, מהלכת לה שבורה
והדירה הקרירה לה את הפייסבוק מאירה
אבל החדר חשוך והיא לבד שם עם הפוך והכל בכלל הפוך
ואיך ברוך, שהוא כזה נוול הסרוח, איך מצאה אותו עם האקסית במיטה כרוך.

על עלטה על עלטה
שאת הגברת היא רימתה
והאקסית הקלה אף לא מלמלה מילה
היא רק טיפה נבהלה אבל ידעה שהוא שלה

ואבא העייף, נהיה זועף, נהיה שוצף כשנכנס כאוב כתף,
הוא ציפה שתלטף, ומיד מונה לשף, כדי שהאמא תתעלף.
והיא צודקת היא צודקת, היא יודעת כי היא בודקת
את הבית היא ממרקת ועם הילדים צוחקת אבל ברור שהיא נשחקת

על עלטה על עלטה
שזוג צעיר היא פיתתה, לקפוץ ביחד למיטה
אבל מה היא עוללה שהנחיתה עוללה וזרזה ללא מילה
את בואה של הכלה.

כה תמימה הלבנה, את אורה היא מקרינה,
ולב כאוב היא מרנינה, כי היא היא השכינה
כי משכינה היא בקרבנו הידיעה שבסבלנו בדד לעולם איננו
ומי שיתבוננו יראו שאין מפריד בינינו

על עלטה על עלטה
שלשמש היא פינתה, ברב כבוד את פינתה
כי השחר שעלה, הוא הסיר את הקללה, והעיר שוב צהלה, ושכחה היא כל מילה
שגם כשהכל נגלה, רק אורבת אפלה, ויש להעלות עולה של אהבה והקלה.

ע.לטה – סיפור קצר על חושך
קראו לי לטה. ע.לטה. ישמעאל בהפסקה, חולם על גופים לבנים זרים במצולות עמוקות ונשכחות. הסיגריה הראשונה של הערב מאירה את פני מתחת לדש מעילי, יריה ראשונה במאבק נואש נגד הגשם. היד שלי רועדת על פני הלהבה, מנסה להרגיש את החום הקטן. תנועה צנועה, לא ביקשתי הרבה, מעט חום, תחושה קלה. כלום. לא חום ולא להבה ולא תחושה קטנה. אני לא נאנח כי ידעתי שכך יהיה, כי כך תמיד היה. משפחת לטה מקוללת זה זמן מה, עוד לפני שבכלל נולדתי. וכעת, כמו אבי ודודי ושאר הנצרים למשפחה המקוללת הזאת, אני מתחיל להלך ברחובות העיר. איזה עיר? שאלה מפגרת. כל הערים אותו הדבר ולתפוס אותן כיישויות נפרדות זאת שטות גמורה. שטות שמתאימה בדיוק לבני התמותה. גם עכשיו, בעודי מפלס צורתי דרך טיפות הגשם, הם מסביבי עם השטויות שלהם. המעיל החשוך היה מסתיר את חזותי מהם אם דבר זה היה הכרחי. הוא לא. עיניהם הדלות, דלתות לנשמות דלות, לא מסוגלות לחדור את הקללה/ברכה של משפחת לטה. הן נופלות על צורותי ומשדרות למוח: “עדיף שלא. עזוב. תראה, איזה מצוק! תראה, איזה פנס רחוב! תראה, איזה כל דבר אחר, רק לא ע. לבית לטה, לא הוא. לא היום”.

רחוב גושן. אם הייתי יכול להבדיל בין פיסת רפש אחת לפיסה אחרת, הייתי אומר שהרחוב הזה מטונף במיוחד. נעלי העור הגבוהות שלי, ירושה מאבי (“כלי העבודה” הוא קרא להן. אדם נורא.), מסלקות מעליהן את הבוץ והביוב שהצטבר בכניסה לרחוב, כלאחר יד. אני שונא את אבי אבל מאוהב בנעליים שלי. הן מראה מדויקת שלי, של היחס שלי לעבודה הזאת. כלאחר יד. רגל? לא משנה, הנה מגיעה אותה עבודה מדוברת. אם הייתי יכול להבין בין פיסת רפש אחת לפיסה אחרת, הייתי אומר שהאיש הזה מגעיל במיוחד. העיניים הבלועות שלי סורקות את גופו השמן, את חיוכו השמן לא פחות, ומשדרות למוח: “רק השמיכה בשבילך. עזוב. תראה, איזה חיוך מרוח על פניו! תראה, איזה ריח נודף ממשפעתו! תראה, איזה כל דבר אחר, אינך מורשה לסכין ע.לטה, לא הוא. לא היום”. ובכך, מחזיר אני את סכיני לנדנו ונאנח הפעם, בשביל כל מה שארצה לעשות לאדם זה הערב ולא אוכל. בינתיים, נע האיש בהליכה לא יציבה לעבר האישה. אם הייתי יכול להבדיל בין פיסת רפש אחת לפיסה אחרת, הייתי אומר שהאישה הזאת ראויה במיוחד לרחמים. שמלתה בקושי מכסה את חלציה, מבטה בקושי מכסה את הבושה ואת הרעב שבוערים בה. קצב הדם שלי עולה, הסיגריה כבר מזמן נשרפה עד מקצתה. אין לי עדיין אישור לעוד אחת, לא עד שאבצע את העבודה. הכל נהיה מהיר יותר, אישוניי האפורים מקפצים ממקטע למקטע. נהמה. תנועת יד אלימה. הפשלה. שליפה. חדירה. זעקה. פליטה. החלפה. כסף, נוזלים, בושה אבל לא אמפתיה. אף פעם לא אמפתיה. כאן אני נכנס. הגיעה שעת העבודה. האיש כבר עזב את הסמטה, חיוכו נודף מסיפוק, תשומת ליבו כבר נתונה לסיפוק הבא. אני צועד באיטיות לעבר האישה המלמלת תפילה. עכשיו, בעת העבודה, אני יכול להתגלות אליה. “שקט, יקירתי. אין כאן איש מלבדך. מלבדך ומלבד השמיכה”. בתנועה זריזה, אני מכסה את גופה, שטוף דם, זרע ותפילה,  עם המעיל הארוך שלי, נזהר שלא לתת לבוץ לנסות ללכלך אותו. אין לו סיכוי בכל מקרה. תפילתה של האישה עוד נשמעת בסמטה. בתגובה, רק אני: “אני שומע, יקירתי. ע.לטה שומע”. ומפיה, או אולי אני רק מדמיין, נשמעת אנחה.

מאוחר יותר. מותרת לי כעת עוד סיגריה, כמו פודל שמאולף לאכול מיד אדונו. אבל אפילו באור הבוהק ממסך המחשב לא ניתן לראות אדוני. אני זוכר ששאלתי את אבי עליו, באחת מהפעמים היחידות שהורשתי לדבר איתו. הוא הביט בי בפניו החמורות, תמיד חמורות, ולחש לאוזני סוד שלא אגלה, הו לא אפילו לא לך קורא יקר. בכל מקרה, נעליי צמודות לקיר שעליו אני נשען, משתדל שלא לפהק בחדר הסגור. האישה שישובה על הכסא שלפני לא יכולה לראות אותי וגם אם יכלה, ספק כי הייתה שמה לב. היא שקועה ביגונה. ובכל זאת, במקומות שבהם לוחשים דברים כאלה לוחשים כי פיהוקים הם מיוחדים. כה מדבקים הם, כך אומרים אותם לוחשים במקומות שלוחשים בהם דברים כאלה, שהם מסוגלים לעקוף אפילו את קללתם של ע.לטה בחיפושם אחרי המטרה הבאה. אני לא מפהק. אפשר להגיד הרבה דברים עליי (רוצח, אכזר, עתיק, נורא, מעורר יראה, פחד וכאב) אבל לא שאני לא מקצועי. אם כן, האישה ויגונה מביטים במסך המחשב. אני לא מבין הרבה בכלים מודרנים, אבל אני יכול לזהות דף פייסבוק כשאני רואה אותו. הוא לא הכרחי. יגונה תלוי כמו האלבטרוס על כתפי הימאי, מכריז לכולם את עולה. ברוך, קראו לו. אני זוכר אותו, באופן מפתיע, מעבודה קודמת. את האישה שהייתה לידו אני לא זוכר, באופן לא מפתיע, למרות שהייתי אני שהערמתי על שניהם והובלתי לרומן הקצר שלהם. אם הייתי יכול להבדיל בין פיסת רפש אחת לפיסה אחרת הייתי אומרת שהיא הייתה שאננה במיוחד, שותקת ובטוחה בעצמה. בכל מקרה, חזרה לאור המסך הנורא והאישה שלפניו. קצב הדם שלי עולה, הסיגריה השניה כבר מזמן נשרפה עד מקצתה. רגע לפני שאני צועד קדימה, ידיי כבר פתוחות באופן לא שגרתי (בדרך כלל הן קמוצות לאגרופים) הבנה מכה בי. אני בולם במקומי, רגל אחת קפואה באוויר. האישה הזאת מאשימה אותי! היא מאשימה אותי בברוך, ובפיסת הרפש השאננה. היא מאשימה אותי ביגונה, באלבטרוס, באור הנורא הבוקע ממסך המחשב שלה. היא מאשימה אותי בבלאגן, מאשימה אותי בזה שחייה הפוכים. אני יכול להרגיש את קצב הדם שלי עולה, את אישוניי האפורים מקפצים ממקטע למקטע. לא. לא. תתנגד, לטה, תתנגד. לאישה הזאת לא מגיעה דאגה, לא מגיעה אמפתיה. אין טעם. ידיי נענו כבעלות תודעה משל עצמן, מסביב לאישה. מעלי מתפזר מסביבי וחג מסביבה, שובה את האור הנורא הבוקע ממסך המחשב. “יש רק דבר אחד נכון בחיים האלה, יקירתי. והוא הבלאגן. שקט כעת, אלבטרוס יקר שלי. שקט”.

סיגריה, מספר שלוש. אני מתמקד בתחושת הצריבה שבגרוני, בריח העשן שאופף אותי. הכל כדי לחשוב על הדירה ועל אור המסך הנורא ועל חוסר האונים שהרגשתי. הסביבה החדשה שלי, שמצאתי את עצמי בה בערף עין וללא בחירה אישית דרך אגב, עוזרת במעט. אני אוהב ילדים. הם לא מבחינים בי אבל מבחינים בנוכחותי. הם יכולים לחוש אותי, כמו הייתי מגע קל בעורפם כשהם בדיוק יצאו מהמקלחת. אני נהנה לראות את מבטם מצטמרר ואת צווארם מסתובב כשהם מחפשים את מקור הבהלה. אני אפילו מגחך מעט אבל מיד עוצר מההפתעה שתגובה זאת מעוררת בי. אני מנער את ראשי, שובר בעזרתו את העשן. עבודה. כן. אבי היה אומר שמחשבות כאלה הן מסוכנות שכן הם הדבר היחיד שמשותף בינינו ובין בני אדם. אדם נורא. אני מלטף בהיסח הדעת את המגפיים שלי ומחכה. מחכה לרגע, מחכה לעליית קצב הדם, לסוף הסיגריה. אבל הסיגריה ממשיכה לבעור. קצב הדם לא גובר. משהו לא בסדר. אני מעיף מבט מסביבי, מחפש את המטרה שלי. היא לא בנמצא. החדר ריק, מלא רק בילדים שכעת נשכחים מעיניי. אני מודאג. דבר כזה לא קרה מעולם. בזריזות שנולדה משנים של אימונים אני שולף את הסכין. להב אכזר, מושלם, ייחודי, שלי. אני פוסע לעבר חדר השינה, אך לא מוצא דבר. עוד פיסת רפש (“הבעל” לוחש משהו בתוכי). אבל לא הוא, לא הוא מטרתי. ופתאום, תחושת ריקנות אדירה נוחתת עליי, נולדת בתוכי, לובשת אותי מבפנים. המטבח. הנעליים שלי רקועות בעוצמה שכן צעדיי בהולים כעת. הילדים מצטמררים בשנית בעודי חוצה את הסלון תוך שניה. במטבח, היא יושבת ומקרינה ריקנות. האישה. הכלה. האם. הטעות. החרטה. זכרונות נעולים נפתחים כמעצמם (“הדבר היחיד שמשותף ביננו ובין בני אדם”) ואני רואה את אותו הלילה. הפעם היחידה בקריירה הארוכה שלי שעשיתי טעות. הייתי צעיר ורעב ופזיז. ראיתי קיצור דרך ולקחתי. ע.לטה, ללא ראייתו החדה, ללא חושו המפותח. מורד על ידי עצמו לדרגת מפתה, דרגת מתערב בענייני בני אדם. תוך גחמה הסטתי את מבטו של האיש ההוא, היושב כעת בחדר השינה, לבד, בוכה, לעברה. ותשוקתו עשתה את שלה, בסיועי. אני מסתובב כעת ונופל לברכיי. גבי מופנה לאישה, לריקנות הבלי אפשרית שאני מוצא בתוכה. אישוניי האפורים מחפשים מקום אחר, משל אחר, להתמקד בו. ביגוני, שכחתי את הילדים. עיניי לא וכעת הן גומעות את פניהם, את קווי הדאגה והסבל, את קווי התקווה והחלום. יותר מידי. הסיגריה נופלת מפי ומתרסקת לרסיסי אפר על הרצפה. ראשי ממהר אחריה, ניטח ברצפה.

אור. אור בלתי נסבל, בכל פינה. לא. הקללה. ע.לטה, משפחה מקוללת ועתיקה, נרדם בדירה. נרדם מעייפות שרק ריק יכול לעורר, נרדם בחלומות שרק סבל יכול ליצור. בשניות האחרונות לחייו, קרני השמש הבוקעות מבעד הווילון המוסט על ידי האישה, הכלה, האם, שורפות את עורו. בשניות אילו, בעודו בוער כמו הסיגריה הרביעית והאחרונה, מילותיו האחרונות של אביו ממלאות את ראשו:

כה תמימה הלבנה, את אורה היא מקרינה,
ולב כאוב היא מרנינה, כי היא היא השכינה
כי משכינה היא בקרבנו הידיעה שבסבלנו בדד לעולם איננו
ומי שיתבוננו יראו שאין מפריד בינינו.

על ע.לטה על ע.לטה
שלשמש הוא פינה, ברב כבוד את פינתה
כי השחר שעלה, הוא הסיר את הקללה, והעיר שוב צהלה, ושכחה היא כל מילה
שגם כשהכל נגלה, רק אורבת אפלה, ויש להעלות עולה של אהבה והקלה”.

קצב הדם שלו עולה, דקה לפני שהוא, הסיגריה האחרונה, נשרף. אישוניו האפורים מקפצים ממקטע למקטע. הוא מת.

Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s