Articles

Northlanders by Brian Wood

“I know this to be a fact. While this island may exist by the hands of the ancient gods, our nation, this idea of free men in a free land that adorns it, was carved into being by the hands of my people”.

Northlanders, Vol.7, The Icelandic Trilogy.

אני מתעב רויזיוניזם. המאמץ הנפוץ להביט אחורה אל ההיסטוריה ולספר את הסיפור מחדש הוא עיוות של מלאכת ההיסטוריון. ההיסטוריה, כשואפת למדע, צריכה גם לשאוף להצגה מדויקת של מהלכי התרבות והרעיונות. הרויזיוניזם, מיסודו, פוגע בה. אם זאת, שקר ההיסטוריה ללא נרטיב עבר מן העולם. לא ניתן לכתוב היסטוריה שתהיה מנותקת מסיפור, מהשקפה או מאידיאולוגיה. או יותר נכון להגיד שכל היסטוריה כזאת תהיה חסרת תועלת, תיאור קר וחסר פואנטה של רצף מאורעות. אז חייבים קצת רויזיה, ורויזיה מסוג מסוים מאוד.

אבל זה הוא לא פוסט על היסטוריה. או על רויזיוניזם. זה הוא פוסט על סדרת קומיקס. לאחרונה (זאת אומרת, לפני חמש דקות) סיימתי לקרוא את Northlanders (להלן הצפוניים) מאת בריאן ווד הנהדר. כל כך נהנתי מהסדרה שחשבתי כי אשתף אתכם במחשבותיי עליה. מי יודע, אולי אתחיל לעשות זאת כשגרה, כל פעם שאסיים סידרת קומיקס או ספר טוב. נראה.

Image

Northlanders #1-8 – Sven the Returned

בכל אופן, נדון בחלק החשוב שהוא הציור קודם. אני לא ממש מבין בזה. אני לא צייר ולא מאייר ולא מומחה דיו ולא כלום. יש לי עין סבירה לאומנות, שניתנה לי על ידי אמא שלי שלקחה אותי למוזיאונים ברחבי העולם ולאבא שלי, שהוא צייר בעצמו ומאז ומתמיד הקיף אותי בציוריו. אבל אני לא מומחה. לכן יש לי מעט להגיד על חלק זה חוץ מזה שהוא מצוין.

האומנות שמלווה את ווד לאורך כל הסדרה היא פשוט מדהימה. הוא עובד עם שלל אמנים, לעיתים גם עם ארבעה או חמישה על אותו גיליון. התוצר הוא חורף מבריק, שדות קרב מפחידים וקשים ואנשים עם פרצופים מלאי הבעות פנים ורגש. אתם לא צריכים להאמין לי בנושא הזה, דרך אגב. מדובר בשמות הכי גדולים בתחום.

בואו נגיע לחלק שבו אני מבין קצת יותר והוא התוכן. אני לא הולך לסקור כאן את כל הסדרה, כי זה ייקח כמה פוסטים בעצמו. רק אסכם בקצרה את המהלך: הסדרה פותחת עם סוון, חבר במשמר הורנגים, החוזר לביתו שבאיי אורקני, בית שאבותיו חילצו מין הסקוטים. או אז, הוא מגלה שהונו אבד לו בזמן שהיה בביזנטיון וכי דודו שולט כעת בביתו. שאר הגיליון הוא מסע הנקמה של סוון שכולל לא מעט הרג. אבל אף פעם לא הרג מטומטם.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת החוזקה הראשונה בכתיבתו של ווד. הוא הבין את הקטע. הוא הבין את הקטע של הוויקינג. כל כך הרבה פעמים מתארים אותם כשוטים, אחוזי זעם וטירוף שרק נלחמו ובזזו ואנסו. אל תטעו, הם עשו את כל זה. With a vengeance, pun intended. אבל אילו לא היו המטרות שלהם. פעולות אילו, אכזריות ככל שהיו, לא היו המטרה שלהם. התרבות הוויקינגית הונעה על ידי תרבות לוחמים אימתנית. אך בניגוד לתרבויות אחרות, שבהן המוות קודש ויכולת הלחימה נתפסה כאידיאל עליון (הבושידו המאוחר למשל, שבו המוות תואר כמטרה שאליה יש להשתוקק), הלחימה אצל הוויקינג הייתה הכרח.

ווד תופס את זה באופן מושלם. דמויות שנלחמות לשם המלחמה, הן טרגיות במקרה הטוב או נלעגות במקרה הרע. הן נתפסות כא-גבריות, שוטות ובזבזניות. בדיוק כפי שאילו נתפסו בתרבות האיסלנדית ובמידה רבה, הסקנדינבית. הגבר הוא לא המכה, הזועף, הכועס. לא לשם הכעס עצמו. הוא משתמש בכל כלי שיש לו כדי לשרוד את הרעב, את החורף הנוראי ואת החושך. אם בשביל זה צריך לדבר, הוא ידבר. אם צריך לשיר, הוא ישיר. ואם צריך להרוג, הוא יהרוג. די להביט באדה כדי לראות את הערכים הללו מגולמים באודין ות’ור או בגיבורים העממים.

Image

Northlanders #21-28 – The Plague Widow

נקודה זאת מעבירה אותנו באלגנטיות (נכון?) לנקודת החוזקה השניה של ווד. הטבע. הקור. השלג. החושך. המגיפה. שדה הקרב. הוא תופס את כל הפרטים של החיים של הצפוניים, של הוויקינג, של אשתו, של חוואי הקרח ומגלה ההרים. האמנים כאן עושים איתו חסד אדיר. הקור מקפיא. השלג יורד. הרוח שואגת. גיליון ארבע הוא נקודת האל חזור. בשלושת הגליונות הקודמים פגשנו גברים. פגשנו גם נשים וכאלה חזקות. אבל הן היינו בתפקיד שגרתי של נשים בחברה. הגברים הללו נלחמים והורגים ושוכבים ואוכלים. עד כאן, מעולה אך די סטנדרטי.

בגיליון הרביעי הכל משתנה. ווד לוקח אותנו הרחק מזרחה, לגדות נהר הוולגה. הנהר קפוא. חורף שמתמשך לאורך 8-9 חודשים מחזיק באדמה. אך גרוע מכך, מגיפה מתפשטת בקרב הארץ, מפוזרת ככל שתהיה. כפר אחד מחליט לסגור את שעריו, בעצתו של נזיר נוצרי. מאחורי הקלעים, מאבק כוח על יד ימינו של האדון הזקן מתנהל בין הנזיר לבין ראש המשמר. אך ווד, בתנועה מבריקה של גאונות סיפורית, מסיט את מבטו.

לעבר אישה אחת. בעלה מת במגפה. כעת, היא נשארת ללא מעמד חברתי. מקבלים אותה בהצבעות, אבל היא נדחקת לשוליים. גברים לוחשים שמישהו חייב להתחתן איתה כי לא ייתכן שהיא תחזיק ברכושה. הם אפילו הורגים זה את זה בגללה. אך האישה הזאת מגלמת את הערכים הנורדיים כמו כל דמות גברית אחרת שראינו. בכוח נחישותה, היא וילדתה שורדת את רוב החורף. לאחר מכן, הן גם בורחות לשלג וניצלות, לבד מכל ההתיישבות שנופלת ליד הברזל של ראש המשמר.

מה הנקודה? הנקודה היא שמכן ועד סוף הסדרה, ווד יהפוך את המובן הקלאסי של גיבור. מידי פעם נפגוש שוב בלוחם המקציף בפיו והגבר הנחוש. אבל גם נפגוש במגלי ארצות. בסוחרים, במתנצרים, נשים, ילדים, פושעים, שופטים, בוגדים, בעשרה דורות של משפחה אחת. הגיבורה האמיתית של ווד היא לא אחרת מאשר החברה הוויקינגית עצמה. בכך, הפך ווד את הז’אנר על פיו. רוב הקומיקסים מתמקדים בדמויות, ביחסים, בתקשורת בין בני אדם. גם את זה ווד עושה טוב. אבל הצפוניים מתמקד בחברה. בתרבות. באומה ענקית שמאוחדת על ידי…משהו.

גם בצד השני של האומה המדומיינת הזאת, בסיטואציה אחרת לגמרי, הערכים שמניעים את החברים בה חזקים. ואין כאן סגידה לקולקטיב. הקולקטיב משרת את הפרט. הוא מקנה לו את הכלים, את המשמעות, שמאפשרת לו לשרוד את כל הבלאגן שמסביבו. להיפך: התא הקהילתי והמשפחתי מתנפץ מאוד מהר אצל ווד. מה ששורד הוא הפנימיות. הערכים המשותפים שנובעים מחינוך, שירה, אגדות עם וסיפורים הם אילו אשר נושאים את האנשים קדימה ומאפשרים להם לשרוד את כל אשר קורה להם. ולפעמים גם לא לשרוד אבל להמשיך. יש כאן תבונה יפה מאוד לתפקיד שהאגדות הללו שיחקו במאה ה-19 וה-20. אבל על זה בפוסט אחר. או אולי בתזה?

Image

Northlanders #29 – The Sea Road

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית והאחרונה שהיא הגאונות של ווד. קצב. הקצב של ווד הוא ללא רבב. אנשים שערכתי את כתביהם (בין אם הייתה זאת שירה או סיפורת) שמעו אותי מדגיש את העניין הזה הרבה. אני חושב שלכל משפט יש קצב. כך גם לפיסקה והפרק וכן הלאה עד הסאגה. והסאגה של ווד מתוזמנת כמו יצירת המוזיקה הגדולה ביותר.

הוא יודע מתי לנשום. מתי לנשוף. מתי להוציא, להכניס, לנוח, לרוץ, לנחות, להתגלגל, ללכת, להתבונן, לשתוק, לדבר. הוא יודע בדיוק איפה כל החלקים של הסיפור שלו נמצאים ולאן הם הולכים. בכך, יש הדים של הסיפור הראשון בסיפור האחרון. יש חתיכות מכל סיפור בכל סיפור. לא ממש. לא פלאשבאק. פלאשבאק זה קל. ווד יוצר פלאשבקים עם תמות. עם רעיונות. הוא מקשר באופן גאוני בין כל הדמויות שלו, בלי שאתה מרגיש אפילו.

רואים את זה הכי טוב בסיפור שאיתו אחתום את הפוסט הזה. המצור על פריז. מדובר באחד מהרגעים המצלקים של אירופה, שיוביל לאחר מכן ליישוב של הנורמנים, אירוע הרה גורל. אבל עזבו את ההיסטוריה לשניה. ווד תופס את עין המספר, את הנרטיב, וצולל איתה הישר למרכז שדה הקרב. שם אנחנו פוגשים בפלוגת שכירי חרב צפוניים. הם שם כבר שבוע כאשר הובטח להם קרב של שלושה ימים. ואז הם שם שנה. ושנתיים.

ובינתיים, כל הערכים שעליהם הם גדלו נפרמים מסביבם. אנשים מתחילים למות. לאף אחד אין כוח יותר לחלום על פריז, הביזה והשלל. כולם יודעים שבאיזה שהוא שלב המלכים יעשו ברית ביניהם (וכך גם היה) תמורת שלמונים וייתנו ללוחמים לעבור לפנים הארץ הרך. אך בינתיים, הם מתים. מפקד הפלוגה מאבד את כל אנשיו הוותיקים. לשם מה? לשם קמצוץ של מטבעות כסף. הוא לאט לאט מאבד מהשכנוע שלו, מהרצון שלו להילחם.

לבסוף, הוא מאבד את ידו. תקוע באוהל הפצועים, הוא לא יכול אפילו לנכוח במתקפה האחרונה ולמות. וזה כל מה שהוא רוצה באותו שלב. אך הוא שורד. עם לא מעט כסף בסופו של דבר. הסיפור נגמר כאשר הוא מספר ליד ימינו, נזיר שבמציאות גם כתב את התיעוד ההיסטורי היחיד ששרד מהמצור, שהוא קנה חתיכת אדמה. אך לא בצפון. לא. מול פריז. מול העיר שלעגה לו, ששברה אותו. הוא מסתכל עליה והוא נשבע שהוא ייקבר מתחתיה יום אחד.

וזה המרכז של ווד. הבית שלו אפילו לא קרוב לעיר. אבל הוא יודע, שבעוד כמה עשרות שנים גם הגבעה שלו תהיה מכוסה בבתים. הוא יודע שהעיר ניצחה, כי אפשר לעצור משהו כביר כמו החמדנות של בני האדם. ולא רק זה: מול פריז הוא נשבר לרסיסים. בגופו, בנפשו, בתרבותו. אך יש משהו בבסיסו שעוד כובל אותו ביחד, לאדם אחד עם מטרה.

וזה המסר של ווד, בכל הסאגה הנהדרת הזאת. רויזיוניזם זה דבר פסול. הוא מדייק תמיד בעובדות שלו (חוץ מכמה תאריכים פה ושם, אבל עזבו את זה). הוא לא מסלף אותן. הוא ממשמע אותן. מלשון משמעות ומשמעת. הוא מרשה לעצמו לעשות את זה מסיבה פשוטה: הם עשו את זה בעצמם. את אוסף העובדות, הסיפורים, הנרטיבים, הם איגדו לכדי מרכז. תרבותי, כפרי, עירוני אבל מעל לכל: אינדיבידואלי.

Image

Northlanders #37 – The Siege of Paris

Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s