Articles

געגוע

דיברנו על מלנכוליה. דיברנו על געגוע למקום שבו מעולם לא היית. על רגש עמוק של עצב, מהול בכמיהה לא ברורה ולא פתורה להיות שם. הפעם אני רוצה לחטט (כי מה היא הכתיבה אם לא חיטוט?) ברגש אחר. רגש הגעגוע האמיתי, אחותה המוחשית יותר והכנה יותר של המלנכוליה.

אם המלנכוליה היא רגש נוכח תמיד, נחבא אל פינות מחשבותינו, הרי שהגעגוע הוא/היא ברק מכה בלחישה או שמיכה עבה הנוחתת בליטוף חונק. בשבילי, ואני יודע שהיא/הוא שונה בשביל כל אחד ואחת מאיתנו, הוא מגיע ללא התרעה. אני שומע שיר (הסוף וההתחלה), רואה תמונה (ישו של רמברנדט) או סתם חושב מחשבה אקראית. ואז, החוויה הנוכחית שלי מתארכת. הולכת ומקבלת משנה תוקף. שוקעת, נמשכת, נטבלת במעין תחושה של…עומק.

ואז הצורה הייחודית של הזיכרון שלי מופעלת. יש לי זיכרון צילומי. מה שלא אומרים לכם, או אולי זה רק נכון אצלי, הוא שזיכרון כזה אוסף. אוסף מלא מלא מלא תמונות קצרות, חתיכות של רגעים חיים. והוא לא מסדר אותם. לא, הוא כמו טווה אותם למעין רשת שרק איזה חלק גלום בי, ואולי אפילו לא זה, מבין את הקשריה. והם לא מתים אבל הם קופאים. עד שמגיע אותו שיר (המילה) ומניע אותם קלות, עם קצה אצבע (אבא וסבתא) או מילה קצרה. או אז, הם חוזרים לתחייה והרגע, כמו קלטת ישנה, מקרטע לשניה וחוזר לתחייה.

הגעגוע אז כבר בהילוך שישי ואין לעוצרו. יש אולי, אבל אני עוד לא מצאתי את הדרך. הוא אוסף אותי מצד הדרך וצולל איתי הישר לתוך אותו הרגע. לפעמים זה קורה באמצע שיחה. אז, אני משתתק. בדרך כלל שמים לב, כי שקט הוא לא מצב אופייני בשבילי בשיחה (לכל מי שחווה את זה מולי, הנה! הסבר מסוים). לפעמים זה קורה במהלך פעולה או סתם בזמן מנוחה. אבל לא משנה היכן זה קורה, זה רגש רע. וטוב. בעיקר טוב. אבל גם קצת רע.

הוא/היא תמיד מלווה באחותה, מלנכוליה. היא מגיחה אחרי בדרך כלל, לנגן את אותה הנעימה שלה. השאלה שבדרך כלל עולה לי אחרי היא: איך אני יודע? איך אני יודע שהזיכרון תואם את אותו הרגע? שהכדור בגינה בבית בבינימינה באמת תפס את השמש ככה וזרק אותה חזרה? שזה היה יום רביעי גשום ואמא הייתה ראשונה ואז אבא ואז אני ואז יותם כשעברנו לבית החדש? שהיד נרטבה לגמרי והייתה כחול עמוק בגלל החולצה כשהלכתי עם הדס בגשם? שהביתן היה כל כך קטן בגן העצמאות שירד המבול וכיסיתי אותה עם המעיל שלי? שהיד פגעה בדיוק במקום הנכון במבחן הדרגה האחרון בקרטה? שבלילה ההוא אצל אבא כשחשבתי שהעיר היא הדבר הכי נפלא שקרה לי באמת זה היה בגלל הרעש של התנועה?

שכבר בגיל 15 הסתכלתי למעלה וחשבתי לעצמי “אני כל כך אוהב את החיים אני לא רוצה למות אף פעם בבקשה בבקשה בבקשה?”.

או שזה אף פעם לא קרה?

Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s