Poems

Begging / עדן קופרמינץ

כל חיי מילא אותי עצב. הוא לא מלווה אותי בכל רגע. אני מחשיב את עצמי לבן אדם שמח סך הכול. אבל מתחת לכל השמחה שאני מוצא בחיי, מאז שאני זוכר את עצמי, מלנכוליה שצפה בעוצמה. גם מלנכוליה זאת לא מילה טובה. געגוע? קרוב. קינה? קרוב. יש מילה באנגלית שמתקרבת להגדיר את ההרגשה כפי שצריך: wanderlust.

מדובר בכמיהה, חשק, רצון עז, געגוע, עצב, קינה. כל אילו, גם יחד. למה? לאן? למי? התשובה לשאלות אילו היא אפילו יותר מורכבת. למקום: לטבע, לארדה, לאינספור העולמות שבספרים. לעולם קשה ואכזרי אך בעל דרך. שדרך עוברת בו. מקום שבו ניתן לעשות דברים ולהיעשות דברים. למקום שבו ההדרגתיות לא מכלה הכל. לאנשים: כנים, רעים, יפים, מכוערים, עצובים, שמחים, כועסים, שלווים. אנשים שיודעים מי הם ומה הם. אנשים שיודעים מי ומה אתה. אנשים שפוסעים בדרך. דרך לאן? לא יודע. אני מפחד מהתשובה הזאת. ניטשה היה אומר שכל מה שאני חושק בו הוא עוצמה. יכול להיות. אבל זה לא מספיק טוב.

לא קשה לזהות את רגע הלידה של הרגש הזה אצלי. זה היה בתקופת שהותי באנגליה, על קצה גיל הבגרות. גרתי על גבול ווילס. היינו מטיילים הרבה. הירוק, ההרים, הנחלים, הערים הרומיות, השלג, הקור, העננים, הסופות. כל אילו העירו אצלי משהו. וטולקין לא עצר בעדם. לא, הוא רק עודד אותם. אמא הקריאה לי את ההוביט. באמצע אני בקשתי ממנה להפסיק וסיימתי בעצמי. לאחר מכן קראתי את שר הטבעות. את הספר השלישי סיימתי על רקע סקוטלנד. שנים אנשים שואלים אותי למה אני כל כך אוהב את הספרים האלה. למה אני בכלל קורא פנטזיה או מדע בדיוני.

כי משהו מתגעגע. משהו בי בוכה מול שיר, משהו בי כותב שירה ולא מפסיק, משהו בי חולם ורוצה ונוגה. והספרים הללו הם הראשונים שזיהו את החלק הזה בי. הם הראשונים שהניחו עליו יד ואמרו: “אנחנו איתך. לא צריך להתבייש. קום והתהלך בארץ מחשבותיך”.

מאיפה הפוסט הזה הגיע לעזאזל? ובכן, יש כאן שיר שלי מתחבא, תכף תקראו אותו. אבל יש כאן גם שיר, שיר, במובן העממי של המילה. מדובר בשיר מסרט ההוביט האחרון. כן. לא אתחיל כאן את הדיון למה לא סבלתי את הסרט. אתם יכולים להביט למעלה כדי להבין. כן, זה טיפשי לצפות מהסרט להיות כמו הספר. ובכל זאת. אני לא מבקש שיהיה זהה בפרטים. אני מבקש שיהיה זה בכמיהה. והיא לא הייתה. חוץ מבשיר הנהדר הזה.

ועכשיו, לשיר שלי:

Begging

There is a place
where the winds cross
themselves. Lost in the corner,
I weep forever,
begging.

This is a place
where I have never
been. Yet in a soul’s corner
I weep forever,
begging to return.

My tears fall blind
on the figure that stands.
Above me he holds
a clockwork chime
and my year soaked blanket
folds.

This is a place
where I have always
been. Yet in a soul’s corner
I weep forever,
begging to return.

There is a place
where the winds cross
my heart. Found in the corner,
I weep forever,
begging.

Standard

2 thoughts on “Begging / עדן קופרמינץ

  1. Ariel Danieli says:

    אולי לא מתקשר מיידית, אבל החיבור בין הדאגה לאחר לכאב שבפנים עולה היטב בשורה:

    No more turning away from the weak and the weary. No more turning away from the coldness inside.

    אולי חלק מהמזור לתשוקה לוודאות בדברים מושג באמצעות פעולה משותפת עם אחרים שיש להם אותו החוסר? 🙂

    • Eden Kupermintz says:

      מסכים לגמרי. גם אתה וגם טל העלתם שירים שלכם בתגובה וחלקתם איתי את הרגש. זה בהחלט עוזר. לא רק זאת, אחד מהדברים החדים והקשים שאני כמהה אליהם הוא חברה אמיתית. לפחות את זה ניתן למצוא גם בחיים אלו, ואני במיוחד מבורך בו.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s