Articles

ספרות ספקולטיבית – חלק שני / עדן קופרמינץ

סוגה שניה- דיסטופיה/אוטופיה

ברוכים השבים למאמץ לנסות ולהגדיר את סוגת הספרות הספקולטיבית. אני ממליץ לקרוא ראשית כל את ההקדמה למאמר זה ואת החלק הראשון אשר דן בסוגת הפנטזיה. שני החלקים ממצבים את השאלות של המאמץ בצורה ברורה ומכילים כמה מושגים חיוניים אשר לא אחזור עליהם במאמר זה.

בחלק זה של המאמר נדון באחת מהסוגות המעניינות והמטרידות ביותר של הספרות הספקולטיבית: דיסטופיה/אוטופיה. מדוע אני מתייחס לשני סגנונות הסיפור הללו כסוגה אחת? לדעתי, מדובר בשני צדדים של אותו מטבע, טענה אשר אדגים במאמר שלפינינו. לטענתי, שני הסגנונות מטרתם היא להאיר נקודות בעייתיות בקיומנו אנו ולהציג לנו גרסאות מוקצנות של נקודות אילו. הדיסטופיה עושה זאת על ידי הקצנת המצב עד כדי קטסטרופה או מצב בלתי נסבל בעוד האוטופיה עושה זאת על ידי יצירת עולם מושלם כביכול אשר מחביא בתוכו פגם קריטי או נקודת משבר בלתי נמנעת.

בחלק זה, אשתמש בשני ספרי מופת של סוגת הספרות הספקולטיבית: הראשון (והדיסטופי) יהיה “Flow My Tears, the Policeman Said” מאת פיליפ ק.דיק. מפאת אי רצון לתרגם באופן חופשי את כותרת הספר, אתייחס לספר במאמר זה כ”ספרו של פיליפ”. הספר השני (והאוטופי) הוא “The City and The Stars” של ארתור ס.קלארק. מפאת אותם שיקולים, אתייחס לספר במאמר זה כ”ספרו של ארתור”.

ראשית, תקציר קצר של שני הספרים על מנת שנדע במה מדובר. בספר של פיליפ, מתוארת ארצות הברית באז-עתיד של 1988. בעתיד זה, התרחשה מלחמת אזרחים שניה בארצות הברית. מלחמה זאת הובילה להקצנה של המשטרה והמשמר הלאומי אשר מיסדו במדינה דיקטטורה דכאנית שנשענת על מסמכי זיהוי דקדקנים ומעקב אחר אזרחיה. דיקטטורה זאת הביעה את רגשותיהם הריאקציונרים של השמרנים האמריקאים ע”י סירוס ממוסד של אפרו-אמריקאים ודיכוי סטודנטים ואוניברסיטות (שהיו אז מרכזי תסיסה פוליטית) באמצעים צבאיים. לתוך עולם זה נזרק איש מפורסם, ג’ייסון טברנר, למצב של אי-זהות. מצב זה הופך אותו לפושע ואין לו ברירה אלא לברוח ברחבי המדינה מהרשויות.

בספרו של ארתור, מתוארת עיר עתידנית על כדור הארץ אשר רחוק מיליוני שנים משלנו. העיר הזאת, אולי האחרונה שנשארה על פני הפלנטה, היא השריד היחיד מעידן אדיר שכבר מת מזמן. העיר מתחזקת את עצמה בצורה אינסופית בעזרת שלל מכונות סופר-מתקדמות. תחזוק זה גם כולל את כל האזרחים של העיר, גוף של כמה אלפי אנשים שמבלים את חייהם בכל אשר תחשק נפשם. ההגבלה היחידה היא מוכלת על ידיהם על עצמם: אסור לצאת מהעיר. מדוע? כי אין שום דבר בחוץ, כל שאר הפלנטה נמחקה. אין באמת סיבה לצאת, לאור העובדה שהעיר מספקת להם הכל, כולל הכל, בעזרת המחשב המרכזי שלה. החברה שלהם במצב של קיפאון מסוים אבל קיפאון שהוא כלוב זהב במלוא הדרו. במצב זה, אלבין, תושב העיר, קורא תיגר על המגבלות ומאז לחלום על העולם שמחוץ לעיר.

חשיבות היתכנות התרחיש: בסעיף זה ניתן לראות את ההבדל המרכזי ביותר בין הדיסטופיה לבין האוטופיה. הדיסטופיה קשורה בחבל הטבור אל חשיבות היתכנות התרחיש שלה. הסיבה שהדיסטופיה מטריד אותנו, מפחידה אותנו ומושכת אותנו היא כי אנחנו יכולים לדמיין את קיומה בחברה שלנו אנו. כל מה שצריך הוא שרשרת אירועים מסויימת כדי להביא אותנו למצב שבה הדיסטופיה נמצאת. חשבו על כך: האם התרחיש שפיליפ מציע בספרו קיצוני כל כך? החברה שלנו גם ככה נשענת על זיהוי יומיומי של אזרחיה ובקרוב, גם על זיהוי אלקטרוני. תחשבו על ישראל שלאחר המאגר הביו-מטרי הידוע לשמצה. מה יקרה עם יהיה “באג” במחשב והקבצים שלכם יימחקו? מבחינת הממשל, אתם לא קיימים יותר. האם קשה לדמיין מדינה שבה הצבא והמשטרה מפחדים מלא ידועים כאלה ופועלים ביד נוקשה כדי לחסלם? ובכלל, הפיכות צביאות ומשטרתיות כבר נראו ברחבי העולם ובכל אחת אלמנט השליטה וניטור תנועות האזרחים היה בסיסי להמשך קיום המשטר. בדיוק את אילו מתאר פיליפ בספרו, מתובלים במעט הזיות סמים כמיטב סגנונו האישי.

 האוטופיה היא שונה לחלוטין. לא רק שהיא לא מחוברת להיתכנות התרחיש היא אף יוצאת כנגדו: מטרת האוטופיה היא להציג תרחיש בלתי אפשרי, אידיאלי, שאליו רק ניתן לשאוף. המילה עצמה היא משחק מילים ביוונית. כאשר תומאס מור, סופר מהמאה ה-16, הגה את ה”אוטופיה” (בספרו בעל אותו שם) הוא חשב בבירור על היוונית: או-טופיה היא גם “שום מקום” וגם “המקום הטוב”. האוטופיה מטרידה אותנו מכיוון שהיא מציגה ניגוד כל כך ברור לעולם שלנו, לחיים שלנו ואז מראה לנו שגם שם בני אדם הם יצורים קטנונים, מרשעים, אוהבים, שונאים, עצובים ושמחים. כך בספרו של ארתור: גם בעיר בלתי ניתנת לדמיון על ידינו, שמנהלת את עצמה בצורה מושלמת ונצחית, אלבין מוצא את עצמו מתמודד עם קיבעון מחשבתי, פחד מהחדש, התנכלות וקנאה. גם בעולם המושלם של ארתור, רגשות אנושיים הם עמוקות וקשות.

התהייה: כאן ניתן לראות דווקא את המשותף בין שני פני הסוגה. התהייה הבסיסית בשניהם היא: “אם זה ימשיך”. הדיסטופיה והאוטופיה לוקחים אלמנטים שנמצאים בחברה שלנו ומקצינים אותם. בין אם הם משנים אלמנט מסויים שלהם או רק נותנים להם יותר זמן להתפתח, כמו תרבית של בקטריות, הסיפורים מראים לנו כיצד חלקים בחברה שלנו יכולים להשתנות ולהפוך למשהו שונה ביותר. האוטופיה מציעה תקווה מלווה בחשש כאשר היא מראה כיצד גם התגשמות החלומות הכמוסים שלנו לא באמת ייפתרו את הבעיות הבסיסיות של הקיום האנושי. הדיסטופיה מציעה חשש מלווה בתקווה כאשר היא מראה כיצד הצדדים המכוערים של החברה שלנו יכולים להשתלט ומראה כיצד מרד אישי ועיקש יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולהוליד תרבות חדשה.

בסיפורו של פיליפ, עוז רוחו של טברנר שובר את ליבו של גנרל המשטרה ומשכנע אותו להפוך לאדם טוב יותר. הוא אמנם לא מוביל לשינוי חברתי באופן מיידי אבל אין ספק שהסדקים מתחילים להיווצר בעקבות מעשיו. אצל ארתור, אלבין מעיר את העיר מתרדמתה ומכריח אותה, ואת המחשב המרכזי שלה, לשקול מחדש את הבדלנות המוחלטת שלה. הוא מצית בתושביה את יצר הדמיון והתגלית. בכך אנחנו רואים דבר נוסף שמושתף לשני פני הסוגה. שתיהן מדגישות בצורה ברורה את חשיבתו של הפרט בשינוי הכיוון של החברה שבה הוא פועל. לרוב המרכיב המזרז הוא אדם אחד אשר מעיז לחשוב בצורה שונה וסוחף את התרבות שבה הוא חי אחריו. ניתן להבין את מרכיב זה בהקשר התקופה של שני הספרים: שנות ה-50′ וה-60′ הסוערות. אך האם אנחנו לא יכולים להבין תקווה זאת גם על רקע השינויים המתרחשים כעת בעולם?

מסקנות: בהתאם לכפילות סוגה זאת, גם המסקנה שלה היא כפולה. בדיסטופיה, המסקנה הברורה ביותר היא זמניות החברה שבה אנחנו חיים. מהר מאוד איזון החיים העדין שלנו יכול להישבר ולהוביל אותנו לחברה אפורה יותר, קשה יותר, אכזרית יותר. השינוי לא קורה בבת אחת אלא נוצר עת עת, כאשר אנשים רגילים מסרבים להתנגד לשינוי ולנסות ולעצור אותו. בכך, הידרדרות החברה לא מונחת רק אצל בעלי השררה, אדוני מלחמה אדירים שפוצחים במלחמת גוג ומגוג. כל אזרח, כל חייל, כל צנזור, אחראי בסופו של דבר על ההידרדרות.

באוטופיה, המסקנה נוגעת לטבע הבלתי משתנה של האדם. גם בחברה מושלמת שכביכול מספקת את כל צרכי יושביה, ישנם חלקים בסיסיים באדם אשר לא ייאפשרו לו להיות נקי מכל רבב. יצרים שנראה כי הם תלויים במצב הנוכחי הם בעצם חלקים בלתי נפרדים מהיותנו בני אדם, בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לאו. בכך, גם החברה המושלמת שנראית נצחית יכולה להיכשל או להשתנות בעקבות מעשיו של אדם פרטי. לא רק זאת, אלא שבלבן הטהור של החברה תמיד יש כתמים של ההתנהגויות וההקרבות שהיו הכרחיות על מנת להגיע למצב האוטופי. גן עדן הוא לא זול.

בחלק השני של מאמר זה ניסיתי להראות כיצד סוגת הדיסטופיה והאוטופיה הוא מהמעניינים שבספרות הספקולטיבית. במובן מסויים, סוגה זאת שואלת את “השאלות הגדולות” ולא מפחדת לצייר תשובות ענקיות. בעזרת תשובות אילו, שנראות בתחילה מנותקות או לא רלוונטיות, היא מאירה תכונות יומיומיות שלנו וחושפת אותנו לעוולות אשר מתרחשות סביבנו. לא רק זאת, אלא היא גם מדגישה את התפקיד והאחריות של כל אחד מאיתנו בעיצוב החברה שלנו והכוח האדיר שיש לפרטים על שאר בני חברתם.

בחלק הבא של המאמר נדון בסוגה הידועה ביותר של הספרות הספקולטיבית: המדע הבידיוני. ננסה לעמוד על הקסם של המד”ב, על הסוגות השונות שהוא מכיל ועל כמה סופרים משמעותיים בהתפתחות שלו.

Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s