Articles

לאבד את הבתולין / רוני חרות

יש מישהו שמדובר במשהו שהוא בעל קונוטציות חיוביות עבורו? עבורי לא, עבור רוב החברים שלי לא. ישנם אפילו כאלה שמתארים זאת כחוויה גרועה במיוחד. נדמה לי שעבור מעטים מדובר בקונספט שמעלה מחשבות על רגעי חיבה, קרבה ואושר. בסרטים ובספרים רבים, לעומת זאת, איבוד הבתולין מתואר כדבר-מה שהוא על גבול הקסום, משהו שיש לו קונוטציה חיובית מובהקת. הדיסוננס הזה מעלה מחשבות מגוונות, אני אתרכז דווקא בנקודת המבט הגברית-הטרוסקסואלית.

בואו נדמיין לרגע נער בן 17 או 18, שהיום בערב עומד לאבד את בתוליו. לצורך העניין הוא נמצא בקשר (כאמור, הטרוסקסואלי) מחייב כבר זמן מה, חברתו החליטה שהיא מוכנה והיום הוא היום. הכל “תקין”, על פי המוסכמות החברתיות.

אז הגענו לגיל שאפשר להתחיל – רק שעוד לא התחלנו וכבר מצאנו בעיה. מה זה בדיוק “חברתו החליטה שהיא מוכנה?”. אין לו אמירה בעניין? בינינו, התשובה היא לא. הוא ממתין שחברתו תחליט שהיא מוכנה, מתוך ההנחה המובנת מאליה (בעיני שניהם) שהוא מעוניין להגיע לסקס כמה שיותר מהר. ברגע שהיא “מוכנה” – אין לו שום אמירה בעניין. אם הוא יסרב, מכל סיבה שהיא (ויש סיבות, מיד נגיע אליהן) הוא כמעט לא יוכל להתבונן בעצמו במראה. הוא ירגיש “לא גברי”. לא רק שאין לו את האפשרות הרגשית להגיד לא, הוא אפילו לא יעלה זאת על דעתו. בשום שלב, הוא לא יעצור וישאל את עצמו אם הוא מוכן ו/או מעוניין לקיים יחסי מין עם חברתו באותו בערב המדובר.

אז הנער שלנו עומד לעשות סקס. הוא מדמיין לעצמו את התרחיש על פי מה שהחברה לימדה אותו דרך טקסטים, סרטים וקונבנציות. לפתע הוא מבין, שבעוד שחברתו תהיה בלחץ ואולי תסבול מכאבים – הוא יהיה זה שיודע מה עושים, יהיה אקטיבי באופן כמעט בלעדי ולמעשה ינחה את העניין מא’ ועד ת’. אבל הוא לא יודע מה לעשות, זו הרי גם הפעם הראשונה שלו. גם הוא מאבד את הבתולין. בואו נפנה לרגע את תשומת הלב לכך שאיבוד הבתולין הוא ביטוי בעל קונוטציה נשית. אכן, מבחינה ביולוגית, לנשים יש קרום בתולין ולגברים אין – אך האם החוויה המינית הראשונה היא בתולית אך ורק עבור נשים? ברור שלא.

נניח שהנער הדמיוני וחברתו עברו את החוויה הראשונית וכעת הם נמצאים בשלבים הראשונים של חקר העולם המיני שלאחר החדירה. כעת ניצבים בפני הנער סטנדרטים נוקשים שהוא חייב לעמוד בהם. ראשית, אסור להגיע למצב שבו, רחמנא לצלן, הוא אינו מגיע לזקפה. אם זה יקרה זו תהיה מכה ניצחת לגבריות שלו, כמעט טראומה שהוא ייאלץ להתמודד איתה – זה ישפיל אותו. שנית, אסור להיקלע לקטסטרופה של שפיכה מוקדמת, גם כן מצב של השפלה. שלישית, הוא יצטרך לספק את חברתו מינית. אם הוא לא יצליח לעשות זאת אזי גבריותו מוטלת בספק. עם הלחץ הנוראי שמונח על כתפיו של הנער לתפקד, מדוע היה לנו כל-כך ברור שהוא מצפה לסקס בכיליון עיניים? זה נשמע כמו אתגר לא קטן, ובטח לא כמו משהו שהוא נעים – יותר כמו משהו שחייבים לעשות כדי להוכיח דבר מה.

היום, אנחנו מעט יותר בוגרים, חלקנו בתולים וחלקנו לא. חלקנו איבדנו את בתולינו בגיל 17, חלקינו בגיל 14, 20 או יותר. אין ספק שאנו מתייחסים לדברים באופן קצת אחר, אך עד כמה אחר? האם היחס הוא פרופורציונאלי? התשובה היא: לחלוטין לא. אם לא נצליח להגיע לזקפה זו תהיה חוויה קשה עבורנו. לא בהכרח קשה מנשוא – אבל עדיין, לא פשוטה בכלל. כנ”ל לגבי שפיכה מוקדמת. ואם לא נוכל לספק את הפרטנרית, אז בכלל גבריותנו מוטלת בספק. מה קורה כאן? מתי הפך המין, שאמור להיות מענג, לחוויה עם פוטנציאל להשפילנו?

חברים, לאלו מאיתנו שטרם הבינו: דיכוי הנשים מדכא גם אותנו. התפקידים המגדריים המקובלים משפיעים גם עלינו לרעה. גברים צריכים לשאוף לשחרור האישה לא רק כי זה מוסרי, “כי זה הדבר הנכון”. גברים צריכים לשאוף לשחרור האישה מכיוון ששחרור האישה משמעו שחרור הגבר. השחרור של כולנו מהגבולות ומהציפיות של “גברי” ושל “נשי”.

אנו צריכים לשאוף לחברה שבה אנשים מתחילים את חייהם המיניים בקצב שלהם ובתנאים שלהם. אנו צריכים לשאוף לחברה שבה התפקידים המיניים אינם קבועים מראש ושבה נשים וגברים כאחד מפתחים נטיות מיניות[1] באופן חופשי מקונבנציות. אנו צריכים לשאוף לחברה שבה אין לאף אחד מכסות למלא בסקס, שלא לדבר על סכנות להישמר מפניהן. אנו צריכים לשאוף לתרבות שבה כאשר נער אומר לנו שחברתו מוכנה לקיים יחסי מין, התגובה שלנו תהיה: ואתה?

התנועה הפמיניסטית צריכה להיפתח יותר לשיתוף של גברים ברוח השינוי שהיא מעוררת, בעוד אנו כגברים צריכים להבין את המשמעויות החיוביות שלה עבורנו ולדרוש את מקומנו בתוכה. במשך שנים תרבויות ברחבי העולם דיכאו נשים באופן בולט ומובהק. כיום, נשים בעולם המערבי נהנות משוויון זכויות, משוויון בפני החוק וממודעות גדולה יותר (אם כי לא מספיק גדולה) לגבי האפליה הגלויה והסמויה כלפיהן. על כן, הדגש של המאבק הפמיניסטי עובר למגבלות החברתיות שמוטלות עלינו באמצעות התפקידים המגדריים המקובלים; וזה באופן מובהק – מאבק של כולנו. בל ניתן למילה “פמיניזם” לבלבל אותנו, הצורך להשתחרר מכבלי המגדר אינו רק של נשים.


[1] במקרה הזה הכוונה ב”נטיות מיניות” אינה בהכרח להטרוסקסואליות/הומוסקסואליות/ביסקסואליות/טרנסג’נדריות, אלא גם להעדפות של אקטים ו/או סיטואציות מיניות כאלה ואחרות בתוך כל משיכה מינית. בהקשר של הדוגמה המובאת כאן: האקטיביות של הנער ביחסי המין.

Standard

5 thoughts on “לאבד את הבתולין / רוני חרות

  1. זה פוסט חשוב והלוואי ויהיו עוד כאלה שבהם גברים מעזים לדבר על מיניות מעמדה אנושית וחשופה
    , “הפמיניזם לא “הפך לנחלתן הבלעדית של הנשים
    משום שהוא לא היה אף פעם נחלת הכלל ונלקח על ידי הנשים.. הוא נוצר על ידי נשים משום שאף אחד אחר לא היה עושה זאת מלבדן, ועדיין יש אנשים וגם נשים רבות שלא חושבות שפמיניזם רלוונטי לחיים שלהן, ולא קולטות שאין להן את הפריבליגיה להתעלם מהמצב… אבל זה עניין אחר כבר.
    גברים יקרים – הצטרפו למאבק הפמיניסטי לשוויון. אל תחכו לקבל בדואר הזמנה מ”הנשים”.
    דברו, הביעו עמדות כאלה שיש בהן מורכבות.

  2. בכוונה בחרתי כדוגמה את הסיטואציה שנחשבת להכי סטנדרטית. אין ספק שיש עוד כמה וכמה דוגמאות בעלות ניואנסים משלהן.
    אני לא בטוח שהפמיניזם המודרני מלווה בגישה שתיארת, זה מאפיין דווקא את הגל השני של הפמיניזם שקיבל הרבה יותר כותרות מהגל הנוכחי ועל כן הפמיניזם מזוהה איתו במבחינה תודעתית. אך לא כך הדבר בגל השלישי – שכפי שהזכרתי לקראת הסוף, עקרונותיו מאפשרים לגברים לקחת בו חלק. חבל רק שהגל הזה לא מצליח לפרוץ לתודעה כמו קודמיו.
    אשמח אם תכתוב תגובה נוספת ותפרט את המשפט האחרון שכתבת, שנדמה לי שלא הבנתי אותו עד הסוף.

  3. Elaye Karstadt says:

    אהבתי מאוד את המאמר.

    למרות שלדעתי הייתה חסרה אולי עוד התייחסות לנקודה שקרתה-קורה-תקרה לפחות למספר אנשים שאנחנו מכירים ויש להניח שגם לאנשים שאנחנו לא מכירים:
    מה אם הבחורה לא בתולה?
    יש היום מקרים, לא מעטים כפי שאנשים “רוצים להאמין” (כי הרי ברור שכולם מנוסים וכולם עושים את זה ו”מוזר” מאוד שאדם אחרי גיל 20 הוא בתול) שבהם בתול יוצא עם בחורה שאינה בתולה.

    במצב כזה מתווספים עוד דברים ללחץ כי האדם יודע שהוא אינו עומד רק מול סטנדרטים של החברה אלא גם מול סטנדרטים של אישה שכבר חוותה זאת.

    המאבק הפמיניסטי באמת הפך לנחלתן הבלעדית של הנשים ולא מהסיבה שהגבר לא תומך באישה אלא מהסיבה שפמיניזם מודרני (בדרך שיצא לי לחוות אותו) מלווה במעין גישה של “על הנשים עומד העולם” (בכמה מובנים)
    ואני לא מסכים עם הגישה הזו… הדרך היחידה שהאישה תהיה חופשיה באמת תהיה אם היא תוריד מעצמה את הנטל ולא תטיל אותו על הגבר.

  4. Eden Kupermintz says:

    אהבתי כמה דברים מרכזיים במאמר בעיקר:

    ראשית, מאוד התחברתי לעניין של “המוכנות”. אני זוכר את הרגשתי האישית סביב כל האירוע של איבוד הבתולין. גם בשיעורים בבית ספר, שהיו שווים כקליפת השום אך בכל זאת, תמיד תואר הגבר ככופה, כמאיץ. ואולי הדבר הוא להפך? מה בנוגע לנשים אשר דוחקות בחבריהן, הלא מוכנים? זאת גם שאלה מעניינת שלא עלתה: האם מישהו בכלל ייטרח להקשיב לכזה גבר?

    שנית, כל העניין ששחרור הגברים עובר דרך שחרור הנשים. זה הוא אינו המאבק הפמיניסטי אלא המאבק המגדרי. שני המגדרים סובלים מההגדרות הנוקשות של החברה אותם. גם הגברים צריכים לדרוש חופש הגדרה עצמית וחופש להתנהג כרצון כל פרט ולא כמגדר חסר שם וייחודיות.

    לבסוף, מאוד התחברתי לקריאה לצרף את הגברים למאבק הפמיניסטי. הקריאה צריכה לבוא משני הצדדים: הגברי והנשי.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s